Love.. Is Only For The Brave (L.S)

פרק 15

לואי

עוד בערך שלושה ימים החופש הגדול ואני שוכב על המיטה כמו בכל יום בזמן האחרון, מנסה להירדם ולשכוח מכל מה שקורה סביבי.
אני מעדיף לישון את ימי, כי החלומות שלי, שבראין פולש אליהם, הם גן עדן בהשוואה למציאות שלי שהוא כבר לא שייך אליה.
וחוץ מזה, קשה להיות ער כשהכל תוקף אותך בשנייה שאתה פוקח את עינייך אז אני מעדיף לסגור אותן כל יום כל היום.

אני רוצה לקום ולהשתחרר, לראות את העולם אך אני לא חושב שזה נחוץ.
אני שונא אנשים כי הם אלה שהרגו את אח שלי ואני שונא את העולם כי אלוהים יצר אותו ואלוהים הפנה לי את גבו.

הרגשתי את קצב ליבי מואץ ואת נשימותי מהירות ולא אחידות.
אני לא יודע מה קורה לי, אני מרגיש שאני נחנק, שהקירות הולכים ומתקרבים אלי ושעוד שנייה אמחץ למוות.
אני מרגיש בתוך בועה, לא שומע כלום חוץ מקולות נשימותי שנשמעו רמות מהרגיל, קורעות לי את עוד התוף.
הרגשתי כאילו המזרן בולע אותי.
התיישבתי במהירות וחבטתי עם אגרופי בקיר שהיה בצד מיטתי.
החזקתי בצווארי ומנסה לפתוח קצת את קנה הנשימה שחסם את האוויר מלהיכנס פנימה.
הכל הסתחרר מסביבי כמו מערבולת.

ובאותה מהירות בה הכל התחיל, כך הכל נגמר.

הכל חזר למקומו, לא מסתובב יותר, לא רוצה למחוץ אותי, נשימותי וקצת פעימות ליבי חזרו בהדרגה לקצב הנורמלי שלהם.
יצאתי מהבועה שלי ומזרן המיטה כבר לא בולע אותי.
הכל חזר לקדמותו.

הבנתי שחוויתי התקף חרדה רק אחרי כמה דקות בהן נרגעתי.
רק זה חסר לי עכשיו, עוד גורם לא רצוי להתמודד איתו.

נשכבתי על המיטה כשכולי מזיע ומיואש, פותח את המגירה הראשונה של השידה שהייתה לידי ומוציא ממנה את כדורי השינה, לוקח את הכדור האחרון.

אני נרדם שוב אחרי כמה שניות, לא לפני שמחשבה נוספת טיילה בראשי יחד עם כל המחשבות האחרות:

אני צריך לקנות עוד כדורים.

* * *

שמעתי את התריס עולה ואור השמש נכנס לחדרי, מציף אותו במשהו שאמור להיות שמחה אך לי הרגיש כמו ההפך הגמור.

"בוקר טוב!" שמעתי את קןלה של אימי והרגשתי את ידה מנענעת אותי מצד לצד בכדי לנסות להעיר אותי "קדימה, תקום. החופש הגדול עוד מעט כאן."

נשארתי במיטה, מרים את השמיכה מעל לראשי ועושה לי סוג של חושך בשביל שאוכל לחזור לישון.

"קדימה חומד," שמעתי את אמא מנסה לשכנע אותי, "תקום, יום יפה היום. אתה יכול ללכת לאן שאתה רוצה ולהינות, לחיות את החיים שילדים בגילך חיים."

כלכך רציתי לצחוק לה בפנים באותו הרגע.
לחיות את החיים? היא צוחקת איתי, נכון?
אמממ, מצטער לבשר לך אמא, אבל אני חושב שלנסות לחיות את החיים הספיק לי.