Love.. Is Only For The Brave (L.S)

פרק 41

הארי

קמתי באמצע הלילה כשהרגשתי שלואי חסר לי בין זרועותיי.
קמתי מהספה, הולך אל חדר השינה אך לא רואה אותו שם. הלכתי לשירותים, דופק בדלת אך שום קול לא נשמע.
כשפתחתי את הדלת הוא לא היה שם.
הלכתי אל המטבח, מחפש אותו שם אבל הוא לא נמצא.
התחלתי להילחץ, איפה הוא יכול להיות?
החלטתי לחזור אל חדר השינה כדי לראות אם הוא ישן על המיטה ובגלל זה לא ראיתי אותו אבל כשהגעתי לשם ובדקתי את המיטה, הוא לא היה שם.
התיישבתי בכורסא ונאנחתי ביאוש ובלחץ.
איפה הוא לעזאזל?!

הסתכלתי על החלון, מסתכל על הים ורואה דמות יושבת על המזח. לואי.
יצאתי במהירות מהבית, הולך אל המזח עד שמגיע אליו.

"הפחדת אותי למוות, למה ברחת ככה??-"
"ששששש!" הוא קטע אותי והרים את אצבעתו, מורה לי להיות בשקט ולא להוציא הגה מפי.
רחש הגלים היה מדהים. קסום וממכר.
הסתכלתי על לואי אשר עצם את עיניו והקשיב גם הוא אליהם, נותן להם להרגיע אותו עד כמה שיכלו.
היה נראה כאילו הם לוחשים לו סוד.

ישבתי לידו, עוצם גם כן את עיניי ונותן לגלים להרגיע אותי. ניסיתי להיכנס אליו, לעולמו, למוחו, לחייו, לאיך שהוא מרגיש ברגע זה ממש.
נשכבתי עם גופי על רצפת המזח, משלב את אצבעותי ומניח את ידי על בטני, נושם נשימות עמוקות.

הייתי סקרן לדעת מי מת לו שהוא מאשים את עצמו במוות של אותו אדם.
הייתי סקרן לדעת במי הוא בגד שהוא מאשים את עצמו בבגידה.
הייתי סקרן לדעת למה הוא רצה לקחת את חייו, למה הוא כלכך שונא את עצמו.
היו לי כלכך הרבה שאלות, הייתי צמא למידע, כל דבר שיכול לתת לי לעבור עוד חומות מכל האלפים שבנה לעצמו אשר מגינות על ליבו מהלא נודע.

הרגשתי יד קטנה מלטפת את לחי השמאלית ופקחתי את עיניי, רואה את לואי מעלי.
הוא התקרב אלי עד שהיינו קרובים כלכך.
קרובים אך רחוקים בהרבה.
רחוקים מידי.

הרמתי את ראשי וליטפתי את שפתיו בשפתיי, לא מנשק אותו עדיין.
רציתי שהדבר יבוא ממנו.

זה קרה בשנייה אחת, הוא נישק אותי ואני נישקתי אותו, מרגיש את גופי מפרפר ואת ליבי מחסיר פעימות אחת אחרי השנייה עד שחששתי שהוא לא ידפוק עוד.
עצמתי את עיני, העליתי את גופו לישיבה והעמקתי את הנשיקה.
הרגשתי בגן עדן.
הרגשתי בגן עדן איתו.
ניסיתי להביא לו אהבה, ניסיתי לגרום לו להרגיש אהוב.

התנתקנו אחד מהשני וישבנו על המזח, שותקים אך אומרים כלכך הרבה.

"אתה יודע," הוא התחיל לדבר, "כשאני לבד, אני תמיד יודע שיש לי אותך בצד שלי. תמיד הרגשתי כמו רעל, דוחף את כולם, אבל מעולם לא עזבת."
הסתכלתי עליו במלוא הכנות.
"ואני גם לא אעזוב. אני מבטיח."
הבטחתי הבטחה שידעתי שלעולם לא אשבור אותה.
החזקתי בידו, משחיל את אצבעותי ברווחים שבין אצבעותיו שלו, מרים את ידינו אל פי ומנשק את גב כף ידו.
זה הרגיש שלם, אמיתי, מתאים. כאילו הרווחים בין אצבעותיו התאימו בול לאצבעותי.

"תודה." הוא אמר.
אשקר אם אומר שלא הופתעתי.
הוא בחיים לא אמר תודה.
"על מה?" שאלתי. ידעתי על מה הוא מודה אך לא הבנתי למה. עשיתי הכל מאהבה ומתוך רצון לעזור.
"תודה על כך שלימדת אותי לאהוב. תודה שלימדת אותי לאהוב אותך ועל כך שאתה מלמד אותי לאהוב עוד מישהו בכל יום."
"עת מי עוד אני מלמד אותך לאהוב, לואי?"

"את עצמי."