לואי
"אתה רוצה להגיד לי מה קרה? מה עובר עלייך?" שאלתי אותו בזמן שחבשתי את ידו בתחבושת שהייתה לנו בבית.
"סתם, כרגיל, לא משהו מיוחד." הוא ענה בקול חלש, מסתכל מטה על ידו הנחבשת אט אט על ידי.
"זה לא סתם. אתה אך פעם לא הגבת ככ-"
"תעזוב את זה! זה לא עיניינך! תתעסק בבעיות שלך! אם יש לך כאלה בכלל.." הוא קטע אותי בצעקה שהבהילה אותי ואת המשפט האחרון אמר בלחש אך עדיין שמעתי אותו.
זה כאב אבל זה היה נכון.
הוא חווה דברים קשים ביותר.
נכון, יש מקרים גרועים מזה ותמיד אפשר להשוות, אבל כל עוד זה מכאיב זה גרוע ורע גם אם זה דבר פצפון לעומת מישהו שעובר משבר גדול מזה.
"אני.. אני מצטער." יש לי כלכך הרבה דברים להגיד אבל בחרתי להגיד רק את צמד המילים האלו ולא יותר.
אני לא רוצה לגרום למצב רוחו להתדרדר יותר ממה שהוא עכשיו.
סיימתי לחבוש את ידו והנחתי לה ליפול בעדינות על המיטה עליה ישבנו.
ניסיתי להסתכל לעיניו אך הן התחבאו מעיני והמשיכו להסתכל על בד התחבושת אשר עוטף את ידו הפצועה.
* * *
ביומיים אחר כך ראיתי אותו קצת יותר שמח, כאילו מצב רוחו השתפר.
לא שמעתי אותו בוכה או ראיתי עוד צלקות חדשות על ידיו.
לפי מה ששמעתי מזאין וליאם, הוא עדיין חטף מכות בבית הספר אבל הוא לא התנהג כמו בימים הקודמים.
הנחתי לזה, נתתי לזה את הסיבה שבטח מצב רוחו השתפר, שאלה היו הורמונים או תקופת דאון כזאת..
לא העליתי על דעתי שהוא עובר משבר ומהפכות בתוכו.
חיוכו היה גדול, כמו פעם.
לא הסתכלתי לעיניו בהתעמקות רבה כדי לראות מה באמת מסתתר שם, החיוך הגדול שחשף את שיניו הישרות והלבנות אמר לי כמה הוא בסדר.
לא הייתי צריך יותר מזה.
הסתכלתי במראה, מחייך אל בבואתי בחיוך עם הקלה, מבין שהכל חזר לקדמותו.
אני חוזר לבית הספר היום ובעוד יומיים יש לי ולבראין יום הולדת.
יום הולדת שמונה-עשרה, סוף סוף.
כן, אנחנו גדולים בשנתון, אבל זה נחמד, ככה אתה יכול לרדת על כולם שהם צוציקים.
יצאתי מהחדר כשתיקי תלוי רק על אחת מכתפי.
הייתי עם הגב אל המסדרון כשבראין בדיוק עבר מאחורי ובטעות התנגשתי בו.
הוא הוציא גניחת כאב חלשה והסתובבתי אליו, רואה שהוא מחזיק את בטנו.
"אתה בסדר?" שאלתי והוא הנהן במהירות, הולך אל המטבח.
הסתכלתי עליו בבלבול קטן, חושב על מה שקרה עכשיו.
בסופו של דבר, הנחתי לזה ומשכתי בכתפי כאומר לעצמי שזה לא חשוב.
הלכתי למטבח אחריו, רואה אותו יושב על הכיסא ומשחק עם האוכל שאמא הכינה לנו לפני שהלכה לישון.
היא עשתה משמרת לילה אתמול.
היא עובדת קשה בשביל פרנסה הביתה.
"למה אתה לא אוכל?" שאלתי אותו והוא נבהל מעט, כנראה בגלל שהיה כלכך מרוכז במחשבות שלו עם עצמו.
"סתם, אי תיאבון של בוקר." הוא ענה
"טוב, אז אני אקח את זה." אמרתי ולקחתי ממנו את הצלחת והמזלג, מתחיל לאכול.
"איך ישנת?" שאלתי והוא הסתכל עלי בחיוך קטן.
"מעולה." ענה. חייכתי אליו בחזרה.
הוא גירד בכתפו.
"איך אתה?" שאל.
"גם, מעולה." אמרתי.
הוא שוב גירד בכתפו.
"איך אתה מרגיש?" שאלתי, מנסה לדעת מה שלומו כרגע.
"בסדר, כרגיל" ענה,
ושוב גירד בכתפו.
"למה אתה מגרד בכתף שלך כלכך הרבה?" שאלתי מתוך סקרנות ונראה היה שטיפה נבהל, כאילו גיליתי סוד כלשהו שניסה להסתיר.
שלחתי את ידי אל חולצתו בכדי לראות מה יש לו שם אך לפני שהספקתי בכלל לגעת בחולצה הוא מיד התרחק וקם מהכיסא.
"סתם, עקיצה. מיתוש." הוא ענה "אתה בא לאוטו?"
"כן." עניתי, מסיים את האוכל שבצלחתי ושם את הצלחת הריקה יחד עם המזלג בכיור.
לא העליתי בדעתי את העובדה שבתקופת החורף ההופך לאביב לאיטו אין יתושים.
ובטח שלא עקיצות מהם.
YOU ARE READING
Love.. Is Only For The Brave (L.S)
Actionללואי יש אח תאום ולהארי יש צימר. מכיל: -שפה גסה -מוות -עצוב -דיכאון -אלימות -בריונות -התאבדות -הרבה בכי **אין קטעים מיניים** מוקדש לאלה שלא אוהבים את עצמם. מקווה שיום אחד כן תאהבו ושהסיפור הזה יגרום לאהבת עצמכם להיות חזקה ועוצמתית יותר. ❤
