לואי
שכבתי במיטה, מנסה לישון. אין לי כוח לכלום.
החיים סוגרים עלי ולוחצים עלי כלכך חזק.
כל דבר שאני עושה, נכשל.
אפילו זאין וליאם כבר לא מצליחים להוציא אותי מהדכאון שנכנסתי אליו.
עברו עברו ימים ארוכים מאז אותו יום שהלכתי לבית הספר בשביל להחזיר לג'סטין על מה שעשה.
הסתכלתי על הקיר, חוזר בראשי על כל מה שעבר ביומיים האלה.
ברובם ישנתי, ניתקתי קשר עם האנשים שפעם היו קרובים אלי, הפסיכולוג שהייתי אצלו לא מתקשר כבר כמה שבועות בשביל לשאול אם ארצה לקבוע עוד פגישה.
אני מבין אותו, אף אחד לא רוצה מפלצת בחדר שלו.
לא היה לי את מי לשתף במה שאני עובר וגם אם היה לי, אני לא חושב שהייתי יודע מאיפה להתחיל, אם הייתי מתחיל בכלל.
החלטתי לנסוע אל בית הקברות, לבקר אותו.
יצאתי מהמיטה, לא טורח להחליף את הבגדים שנשארו עלי כמה ימים.
למראה אני כבר לא מסתכל כי אני יודע שאראה מישהו שלא ארצה לראות.
נסעתי אל המקום, השקט עוטף אותי מכל כיוון והמחשבות מתרוצצות בראשי שאני רק רוצה לפוצץ.
הגעתי אל בית הקברות, חונה בחנייה אקראית.
הייתי שם לבד והשקט היה עדיין בכל מקום כאילו ומסרב לעזוב.
צעדתי אל הקבר שלו, מחפש את שמו בין כל המתים.
כשמצאתי אותו דמעה קטנה זלגה מעיני הימנית אל כל אורך הלחי ונפלה על האדמה, מחלחלת בין גרגירי הבוץ ומטפטפת אל מי התיהום.
הייתי עצוב, כאוב.. כלכך הרבה רגשות היו בגופי אבל הגדול מהם היה הכעס.
הכעס על עצמי, הכעס על הפסיכולוגים שלא רצו אותי אצלם ועכשיו אני נמצא איפה שאני נמצא בלי שום עזרה.
כעסתי אפילו על בראין, על מה שעשה.
"עכשיו אתה מרוצה??" צעקתי, כמה ציפורים עפו מהעץ שהיה מטרים ספורים ממני וקולי הדהד באוויר הפתוח.
לא ידעתי אם צעקתי את זה לאחי שהתאבד, אם לאלוהים שכך כתב את חייו של אחי (אם הוא קיים בכלל), או לי שלא הצלתי אותו.
"אני מצטער, אני כלכך מצטער.." מלמלתי "אני יודע עד כמה אתה מאוכזב ממני. גם אני מאוכזב מעצמי, תאמין לי."
ישבתי על הדשא בישיבה מזרחית, לוקח מקל ומתחיל לשבור אותו בשביל העיסוק.
"אתה לא יודע איך כל יום עובר עלי מאז שאתה לא כאן. אני מרגיש כלכך טיפש. טיפש ואשם. אני מרגיש כאילו כל הקירות סוגרים עלי ואין מי שיגן עלי מפניהם." דמעות זלגו מעיני, לא מפסיקות לרדת.
"מה שאני אגיד כנראה ישמע אנוכי אבל.. כשאתה קיבלת את החופש שלך אני איבדתי את שלי. אני שונא את עצמי כמו שלא שנאתי בחיים. אני מרגיש מפלצת. אני מרחיק את עצמי מאנשים כי אני מפחד לפגוע או להיפגע."
לא יכולתי להשאיר את זה בפנים וצרחתי את הצרחה שהייתה בתוכי כל הזמן.
הצרחה נשמעה כמו אחת מהגיהנום.
הוצאתי את הכעס והעצב דרך הפה אך כאילו מחסום נפגש עם אותן רגשות ואסר עליהן לצאת.
"ולא. אין לי מי שיחמם את ליבי כמו שקיווית."
הדמעות ירדו על לחיי במהירות.
החזקתי במקל וחרטתי על גופי כמה פסים. הדם לא איחר מלהגיע.
זה מגיע לי, החתכים האלה מגיעים לי.
חתכתי שישה חתכים, ידי שרפה וצרבה והדם זלג עליה.
התחלתי לבכות בקול, מוציא את הדמעות יחד עם כל הרגשות הסוערים שהשתוללו בגופי ונפלתי על הקבר של אחי, מחבק אותו ומקווה להרגיש את חיבוקו חזרה.
הוא הציל את חיי..
למה לא יכולתי להציל את שלו?
YOU ARE READING
Love.. Is Only For The Brave (L.S)
Azioneללואי יש אח תאום ולהארי יש צימר. מכיל: -שפה גסה -מוות -עצוב -דיכאון -אלימות -בריונות -התאבדות -הרבה בכי **אין קטעים מיניים** מוקדש לאלה שלא אוהבים את עצמם. מקווה שיום אחד כן תאהבו ושהסיפור הזה יגרום לאהבת עצמכם להיות חזקה ועוצמתית יותר. ❤
