Love.. Is Only For The Brave (L.S)

פרק 13

לואי

נסעתי מהר, כלכך מהר שכמעט התנגשתי במכונית שנסעה לפני.
חניתי בחניון ויצאתי מהרכב במהירות, טורק אחרי את הדלת והולך אל בניין בית הספר.
הלכתי במסדרון, מחפש את כיתתו של בראין בעיניי.
נכנסתי אליה, מפריע להם בשיעור שזיהיתי כהיסטוריה לפי המורה שהיתה שם.

כולם הסתכלו עלי.
חיפשתי רק אדם אחד וכשראיתי אותו הרצון היחיד שהיה לי היה להרוג אותו.
התקדמתי אליו בצעדים גדולים ובמבט מאיים וכועס, נעמד מולו ומסתכל עליו ועל חייכו המזלזל שרציתי להוריד בעזרת אגרוף חזק.

"אדון טומלינסון, אנחנו באמצע שיעור. אני מבקשת ממך לצאת מהכ-"
האגרוף שנתתי לג'סטין קטע את דבריה של המורה וגרם לכמה קריאות והתנשפויות הפתעה לצאת מפיהם של האחרים שהיו בכיתה.
ג'סטין נאנק מכאב ונפל על הרצפה בגלל עוצמת המכה.
ישבתי עליו והנחתתי עוד אגרופים לפניו ולבטנו, סגרתי עם ירכיי את זרועותיו לצידי גופו בחוזקה כך שלא יוכל לתקוף אותי חזרה.

"אתה הרגת את אח שלי!!" קראתי, נותן לו עוד אגרופים וצובע את פניו בדמו. "איך יכולת??!"
המשכתי לצעוק, רוצה שכולם ישמעו.
ג'סטין הוא רוצח.
הוא רצח את אח שלי גם אם לא השתמש במשהו ממשי, הוא רצח אותו עם מילותיו הפוגעניות ועם ידיו האלימות שריסקו את ליבו, עם קרעי חולצתו באותו היום.
הוא הסיבה לחתכיו ולפגיעה העצמית שהייתה לאחי הקטן.

אגרופיי נהיו חזקים יותר מרגע לרגע, נראה כאילו הם רוצים להחזיר לו יותר ממה שאני רוצה.
אהבתי לראות את ג'סטין לא יכול לעשות דבר. סוף סוף הוא מרגיש את חוסר האונים שאחי הרגיש, את החולשה והכאב.
רציתי שירגיש את זה בכל גופו עד עילפון.

מישהו כרך את זרועותיו מסביבי ומשך אותי אחורה, מרחיק אותי מג'סטין.
התפטלתי בין הזרועות החזקות שמנעו ממני לזוז או להשתחרר.
"תירגע." שמעתי את קולו של המנהל באוזני. זה לא מה שגרם לי להירגע, להיפך, זה גרם לכעסי להתגבר ולניסיון ההשתחררות שלי להיות חזק יותר ממקודם.

כשהצלחתי להשתחרר לא חיכיתי שנייה ודחפתי אותו אחורה ממני.
"עכשיו אתה כן מתערב??!" התחלתי לצעוק עליו מול כל הכיתה "כשפוגעים בג'סטין אתה מיד עומד דום למה שצריך לעשות באותו הרגע אבל כשפגעו בבראין אתה הרשתה לעצמך לחרוג מהכללים, נכון???"
הוא לא ענה כך שצעקתי יותר חזק.
"נכון????"

"תראה," הוא התחיל בדבריו, "אני יודע שאבידת אחיך כואבת לך מאוד. אני מצטער שאתה עובר את ז-"
"בולשיט!" אמרתי מיד, יותר בכיוון של קובע "אל תזיין לי את השכל, אתה לא עשית כלום מבחירה. אתה עמדת בצד ולא עשית פאקינג כלום." חשקתי את שיני, הילדים בכיתה התחילו להתלחשש ביניהם והמנהל זז קצת באי נוחות.

"אתה יודע מה כאב לו יותר מזה שלא עשית כלום?" שאלתי, לא מחכה שיענה "זה שראית הכל. לפחות היית נשאר בחדר המזויין שלך, ואל תגיד לי לדבר יפה!" אמרתי מיד כשראיתי שפתח את פיו.
"לפחות היית נשאר שם בידיעה שהוא סובל, נפשית ופיזית, ולא בא למקום שבו האירוע מתרחש, מסתכל, יודע בדיוק מה קורה, עם האפשרות לעזור אך עם ההחלטה של להישאר בצד. להסתכל לו בעיניים ברצינות ובחוסר אכפתיות ולא להתערב כלל.
אתה צריך להתבייש בעצמך! אתה, ג'סטין, וכל בית הספר הדפוק הזה!!"
צעקתי את מילותיי החוצה כשראשי צעק וגם אני!!

"אני לא יודע איך אתה מסתכל במראה ואוהב את מה שאתה רואה." לחשתי לו בקול ארסי.
"אני מקווה שכשתפגוש את אחיך תעבור הידיעה בראשך שאני לא יכול לראות יותר את שלי."

הוא השפיל את ראשו ואני הסתכלתי מסביב על כל הפרצופים המבוהלים והמפוחדים שהיו שם.
"עכשיו אתם מפחדים?? עכשיו אתם בהלם?? עכשיו???" צעקתי "חבל שלא פחדתם קודם, עוד לפני שהרגתם את אחי."
הסתכלתי בעיניהם של כל אחד מהתלמידים והתלמידות שהיו שם.
כשעיני פגשו בעיניו המפוחדות של ג'סטין, הסתכלתי עליו במבט מאיים וחודר עד שיכל לשרוף את נשמתו.

יצאתי מבית הספר אל החניון, נכנס למכונית ומתחיל לנסוע. לא ידעתי לאן, פשוט התנעתי את האוטו ולחצתי על הגז.
הכביש הוביל אותי אל הים, המקום האהוב עליו.

הלכתי על החול הרך ברגליי היחפות כשהחול פולש אל הרווחים בין אצבעותי.
ישבתי במקום אקראי כשפני מול הים ושמתי את נעלי בצד.

הכעס שהיה בי שכח לאט לאט עד שנהפך לעצב גדול שבא עם דמעות.
בכיתי בקול, שנים שלא עשיתי את זה.
בכיתי בקול כלכך חזק עד שהקולות הפכו לצרחות.
צרחתי את הכאב.

לא צרחתי בשביל לצרוח.
צרחתי בשביל להזדהות עם הקול הזוועתי של אחי הגוסס.

עליתי במעלית הבניין, מסתכל במראה שהייתה על אחת מקירות הברזל.
עיני היו טיפה נפוכות ואדומות בהחלט רואים שבכיתי.
ניסיתי לעשות הכל בכדי שלא יראו את זה; שפשפתי את עיני, פתחתי את עיני שיהיו גדולות ונופפתי עם ידי בשביל שהאוויר ימחק את האדום בהן.
שום דבר לא עזר. הדבר היחיד שנשאר היה לקוות שאמא ומארק לא בבית.

פתחתי את דלת הבית והצצתי פנימה, רואה את אמא ומארק ישנים בחיבוק על הספה כשהטלוויזיה דולקת.
הדבר היה מעלה על פני חיוך בכל יום רגיל אך עכשיו שום דבר לא שינה את הבעת פני האדישה והקרה.

הלכתי לחדרי, סוגר אחרי את הדלת ומסתכל במראה בשביל לראות אם אני עדיין נראה כאילו בכיתי לפני שנייה.

הסתכלתי על עצמי בגועל, עם שנאה עצמית גדולה כלכך.
הנה הבן אדם שעמד על הגג ולא עשה כלום בשביל לעצור את הרגע בו אחיו רצה לקחת את חייו.
הנה הבן אדם שרצח את בראין כמו ג'סטין, המנהל ושאר בית הספר.

אם לפני שנייה שנאתי את עצמי, עכשיו השנאה רק גדלה.

---------

אני מצטערת אם זה נראה כאילו לא יהיה המשך או משהו כזה אבל זה המון פרקים כדי שתדעו עד כמה לואי היה עמוק בחרא.

עוד כמה פרקים נפגוש את הארייייי
יאייי