Love.. Is Only For The Brave (L.S)

פרק 31

הארי

נאנחתי, לא יודע מה לעשות.
אחרי מה שאמרתי לו אתמול בלילה הוא ברח בחזרה אל הצימרים כאילו הוא מפחד שאם לא יברח, יעשה משהו נורא.
אני צריך להגיד סליחה? על כך שנישקתי אותו?
זו הפעם הראשונה מזה זמן רב שאיני יודע מה לעשות. שאיני יודע מה הצעד הבא שלי.

רציתי לתקן אותו, להדביק את חלקי ליבו השבור שיוכל להיות שוב שלם.
אך הדבר היה נראה כבלתי אפשרי.

מה קרה לליבו להיות שבור ומוקף בכלכך הרבה חומות?
השאלה סקרנה אותי.
הוא, הילד ששמו לואי טומלינסון, סקרן אותי יותר מהכל.

'מה עוד אפשר לעשות?' הייתה השאלה שפלשה לראשי שוב ושוב ולא נתנה לי מנוח.
אך יותר ממנה, קיננה בראשי השאלה:
'למה הוא לא נותן לעצמו להיות מאושר?'

* * *

דפקתי על הדלת הלבנה מולי, רק מתפלל שתיפתח ואראה אותו שוב.
כשהדבר לא קרה, פתחתי אותה בעצמי.
ראיתי את כל חפציו זרוקים בכל מקום, שום דבר לא מסודר במקומו.

הסתכלתי עליו, ישן על המיטה הזוגית שהייתה שם ומכוסה בשמיכה עד לקו הלסת הבולט שלו.
הוא היה מכונס בתוך עצמו כמגן על עצמו מכל דבר שיבוא.
נאנחתי.
גם בשינה הוא לא שליו כמו שצריך להיות.

הוא היה מהמם אך נראה מפוחד יותר מתמיד.
הוא היה מושלם, כמו מגנט לעיני.
אך משהו לידו משך את תשומת ליבי הרבה יותר.
על השידה הצמודה למיטה, שכב בקבוקון קטן של כדורים וממנו יצאו כמה מהם ונחו על השידה.
לקחתי את הבקבוקון, מרים אותו אל עיני ורואה את הכתוב. אלה היו כדורי שינה.

"תעזוב את זה." שמעתי את קולו של לואי לידי והסתכלתי עליו מיד בבהלה.
מבטו, שפנה אלי, היה כועס וערני למרות שהרגע קם.
בהיתי בו, מחשבות רצות בראשי והשאלות רק מתווספות להן אחת אחרי השנייה, לא מקבלות מענה על אף אחת מהן.

הוא קם באחת, לובש רק מכנסיים קצרים כך שבטנו הייתה חשופה לעיני כל.
הקעקועים שניחשתי שיש לו אכן היו שם.
הוא היה נראה רזה ממה שאמור היה להיות.

"תעזוב את זה ותעוף מפה." קולו היה תקיף ורגליו התקדמו אל כיווני. אך לא זזתי ממקומי, נותן לו להצמיד את בטנו אל בטני ולפנינו להיות קרובים כמו אתמול, ממש לפני הנשיקה.
נשיקה שמקרבת בין זוג אנשים אך אצלנו היא רק הרחיקה ויותר מהמרחק שהיה בהתחלה.

"לא לפני שתסביר לי למה." דרשתי, מדבר בטון שלא ניתן להתווכח איתו. אבל כנראה שלואי חשב אחרת.
"אין שום סיכוי שאגיד לך למה גם אם תרצה בדבר כל חייך. תחפש מישהו אחר לתקן, אותי אתה לא תצליח."
מה שאמר גרם לליבי להיצבט.
אחרי הדברים שאמר, יכולתי לשמוע את ליבו בוכה וזועק מרוב הכאב שחונק אותו ולא מפסיק.

"תן לי." ביקשתי, רוצה באמת לעזור לו ולתקן אותו, להפסיק את כל המרדף אחרי עצמו והפחד מהצל של עצמו. "תן לי להציל אותך."

הוא הסתכל לעיני ולחש "מצטער, אבל אי אפשר להציל אותי כבר."

הסתכלתי בעיניו וראיתי את מסך הזכוכית השבור שהיה בהן, משקיפה על הריקנות הגדולה ששם.
שנאתי להסתכל לעיניו ולראות את כל גרם הרגשות הרעים שבהן.
כשהסתכלתי לתוכן הן הכניסו אותי לעולם שלם ומלא בסודות.
ידעתי שאם אבהה בהן יותר מידי זמן, אני עלול להישבר ולבכות.

"זה רק מה שאתה חוש-"
"הארי." הוא קטע את דברי בקול חד, "אי אפשר להציל בן אדם שכבר מת."
הנדתי את ראשי לשלילה, מתעקש שזה אפשרי.
"זה רק מה שאתה חושב. תן לי להציל אותך מהטביעה שלך. אני מבטיח לך, נשבע לך, שלעולם לא אעזוב את ידך ואזרוק אותך חזרה למים העמוקים." אמרתי בכינות, מתכוון לכל מילה כאילו הייתה תפילה.
תפילה שמתפללת שכל רעם וגשם יעברו לידו בשקט.

הוא הסתכל עלי, חושב על מה שאמרתי בזה הרגע.
היה נראה שמה שאמרתי הזכיר לו משהו.
כאילו המשפט שאמרתי היה דומה למשפט ששמע פעם.
עיניו עזבו את עיני כאילו מנסות לברוח מהמצב בו נמצאות.
מבטו לא היה קר כמו תמיד, הוא היה כואב ושבור, כמו עיניו שהשקיפו על ליבו.

"למה באת?" הוא שאל, מעביר נושא וחוזר להסתכל לעיני.
"רציתי לבקש סליחה. לא הייתי צריך לנשק אותך אתמול בלילה."

הוא לא ענה, רק נאנח ומתיישב על המיטה, מעביר את אצבעותיו בשיערו.
הסתכלתי עליו, מכור, כמו אומן שלא מצליח להוריד את עיניו מיצירת אומנות שיצר.

"רציתי גם," הוא הרים את ראשי להסתכל עלי בזמן שדיברתי, "לשאול אם תרצה להישאר לגור איתי גם אחרי שלושת השבועות שלכם פה."
"אחשוב על זה." הוא ענה.

אני לא יודעת אם הזתי או חלמתי אבל אני כמעט בטוח שראיתי שמץ של חיוך בין שפתיו.

* * *

"כן." הוא אמר מיד כשהגעתי אל המזח והתיישבתי לידו. איכשהו, הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר.
"אתה בטוח?" שאלתי.
"כמעט.." הוא ענה והסתכל עלי, הכאב לא שר מעיניו אבל החיוך הקטן שחייך כיפר על כך וגרם לליבי להחסיר כמה פעימות.
החיוך שלו היה מהמם גם אם בקושי היה נראה לעין, משכר כמו אלכוהול וגורם לך לרצות ממנו עוד.
אם היה תחליף לכל הדברים הממכרים בעולם, יכולתי להתערב שחיוכו היה מחליף את מקומם וממכר אנשים יותר ממה שהדברים האחרים מיכרו.

רציתי שחיוכו יהיה על שפתיו כל הזמן.
ויותר מזה, רציתי שהוא יהיה על שפתיו בגללי.
רציתי לעשותו מאושר.
וידעתי, יותר מתמיד, שלא אוותר עד שהדבר יקרה.