Love.. Is Only For The Brave (L.S)

פרק 40

הארי

"לואי." קראתי אליו, מנסה לעזור לו. הוא לא ענה, רק ממשיך להסתכל על הנוף שמחוץ לחלון המכונית.
"לואי!" קראתי בשמו בקול רם יותר אך הוא המשיך התעלם " איך אתה מרגיש?"
"בסדר." הוא ענה בקול קר וחלש, לא מפסיק להסתכל על הנוף כאילו היה הסחת דעת מחייו שלו.
"ועכשיו באמת..?"
"חרא." הוא השפיל את ראשו אל ברכיו.
"אני יודע שאתה לא אוהב לדבר על כל הדברים האלה כי הם גורמים לך להיזכר בכל מיני דברים, אבל אני חושב שיהיה לך טוב לשתף אותי בדברים האלה. אני אנסה לעזור לך כמיטב יכולתי."
הוא הסתכל אלי ומבטו היה כועס, מסמן לי שאמרתי משהו לא טוב.
"תפסיק. אם ארצה לספר, אעשה זאת." קולו היה קר כקרח. "תיסע לבית שלי, אני צריך לקחת כמה דברים לזמן שאהיה אצלך."

* * *

הסתכלתי עליו שם את הדברים שלו בתוך תיק גדול שהיה להם במחסן, יושב על המיטה הגדולה שלו ולא עושה דבר חוץ מלבהות בו.

"אתה צריך עזרה?" שאלתי אותו כשראיתי שתיקו לא נסגר.
"לא, אני מסתדר." הוא אמר, נלחם על הרוכסן.
קמתי מהמיטה, אומר לו "תן חי לעזור לך." ומוציא את כל הבגדים מהציד, גורם לו להיות בהלם ולכעוס עוד יותר ממקודם.
"מה אתה פאקינג עושה??" הוא קרא.
"עוזר לך..?" התחלתי לקפל את הבגדים.
"אם להוציא את כל הבגדים ששמתי בתיק נקרא לעזור, אז אני מודה לך מאוד, אבל זכור לי שזה לא מה שסיכמנו, סיכמנו שתסגור את הרוכסן, לא שתוציא פאקינג הכל!"
בזמן שאמר את הדברים, המשכתי לקפל את כל הבגדים ושמתי אותם בתיק וכשסיים לדבר סגרתי את הרוכסן בקלות.
חייכתי אליו חיוך מנצח.
"מה אמרת?"

הוא נאנח והתיישב על המיטה, קובר את ראשו בין ידיו ונשאר בשקט לזמן מה.
"אתה רוצה שאלך ואתן לך כמה דקות של שקט?" שאלתי.
"כן, בבקשה." הוא ענה. קולו לא היה נשמע כמו של מישהו בוכה או משהו קרוב לזה אך יכולתי לשמוע עד כמה הוא אבוד, מסתבך במבוך החיים ולא יודע איך לצאת.

יצאתי מהחדר והתיישבתי על הרצפה, לא עושה יותר מידי חוץ מלחכות ולנסות להקשיב מה קורה בחדר דרך הדלת למקרה שיהיה משהו שאף אחד לא רוצה שיהיה.

חשבתי על איך שמאז שבאנו לכאן הוא מתנהג כאילו משהו נורא קרה, על כמה עצבני הוא נהיה, אפילו יותר ממה שהוא בדרך כלל.
חשבתי על הסכין שהחזיק רק לפני שעה וחצי, שעתיים. איך רצה לקחת את חייו.
הבנתי שגם אם הצלחתי לתקן חלק ממנו, הוא עדיין לא שלם לגמרי.
תהיתי לעצמי אם הוא יהיה שלם מתישהו.

שמעתי רשרוש מתוך החדר ואת רוכסן התיק נפתח ונסגר.
נאנחתי, מבין מה זה.

קמתי מהרצפה, דופק על דלת חדרו ובתוך כמה שניות היא נפתחה על ידי לואי שהתגלה מאחוריה כשהתיק תלוי על כתפו.
"בוא נעוף מפה." הוא אמר ויצא מהחדר, אך לפני שהתקדם יותר מידי תפסתי במרפק ידו וגרמתי לו לעצור. הוא הסתכל עלי בשאלה.

"תביא לי את הכדורים." אמרתי. הבעת פניו לא השתנתה אל היה נראה עכשיו שהשאיר אותה בכוונה. "כדורי השינה. תביא לי אותם."
הוא נאנח ביאוש כמבין שהפסיד והוציא מתיקו את שלושת קופסאות הכדורים שהיו שם.
הושטתי את ידי והוא הביא לי אותם, נותן לי את האחראיות עליהם.

"תהנו!" ג'והאנה ומארק אמרו מהמטבח, מחייכים אלינו ומנופפים לשלום.
"להתראות. תודה שהסכמתם." אמרתי להם ויצאנו מהבית, יורדים במעלית אל החנייה ונכנסים אל הרכב, מתחילים לנסוע אל כיוון ביתי.

בדרך, עצרתי ליד פח צפרדע ירוק וזרקתי אליו את כל קופסאות הכדורים שנתן לי קודם לכן.
"היי! מה אתה עושה??" הוא שאל בכעס בזמן שנכנסתי אל הרכב בחזרה והמשכתי בנסיעה.
"מרחיק ממך אויב." אמרתי.
"שינה זה לא אויב."
"זה כן אם הוא לוקח ממך את האפשרות לחיות ולהתמודד."
"זה עלה הרבה כסף." הוא ניסה דרך אחרת.
"אני בטוח שאתה תתגבר על זה ותמצא דרך להחזיר את הכסף שהוצאת על זה לארנק שלך מתישהו."
"כסך של ההורים שלי."
"אני בטוח שגם הם יתגברו."
"שגנבתי."

בהתחלה לא עניתי.
בן אדם אחר היה כועס עליו ושואל אותו למה עשה זאת.
אני לא הייתי צריך הסבר ולא כעסתי עליו כי ידעתי שהינו אבוד וזו הבריחה שלו.
הבריחה שלו מהחיים.

"אז אני בטוח שתחזיר להם את כל הכסף שלקחת מהם." הסתכלתי עליו שנייה ומיד אחר כך החזרתי את עיני אל הכביש.

* * *

"הארי!" שמעתי את לואי לוחש בשמי ומיד פקחתי את עיני, מנסה לראות אותו בחושך העוטף את חלל הבית.
קמתי מהספה בה ישנתי והלכתי אל המתג, מדליק את האור בסלון.
הסתכלתי עליו בשאלה עם פני שעדיין לא התעוררו לגמרי.

הוא נראה אובד עצות.

"אני לא מצליח לישון.. אני חייב כדור, רק אחד.. בבקשה.. אני כלכך רוצה לישון.." הוא אמר, דמעות יורדות מעיניו.
התקרבתי אליו והסתכלתי בעיניו ששוטטו ממקום אחד לאחר במהירות.
הוא תפס בשיערותיו ומשך בחוזקה, מנסה לתלוש אותן מראשו.
"אני לא מצליח.. המחשבות לא מפסיקות, לא נותנות לי מנוח.." קולו לא נשבר אך עיניו וליבו כן, ידיו רועדות ופניו מורידות דמעות של כאב ושל שבי.
הוא היה שבוי בכלוב של עצמו.
"תעשה שזה ייפסק.. תעשה שכאב הראש והמחשבות הרבות שרצות בתוכו יפסקו.. תפסיק את המירוץ הזה.. זה כואב לי.."
חיבקתי אותו והשכבתי אותו על הספה, מלטף את שיערות ראשו עד שנרדם לגמרי.

לפני שנרדמתי אני, התפללתי למי שלא יהיה שיעזור לי לעזור לנער האבוד הזה.