Love.. Is Only For The Brave (L.S)

פרק 39

הארי

קמתי לשמע צעדים שהיו בבית, מסתכל מסביב ומבחין בלואי שנראה ישנוני ומבולבל כאילו לא מבין היכן הוא ומה הוא עושה במקום לא מוכר.

הוא שם לב אלי שוכב על הספה ובא לכיווני.
"מה אני עושה פה?" שאל בתקיפות, העייפות נשכחה ממנו.
"ישנת פה." עניתי בקול הצרוד של הבוקר.
"למה?"
"כי שמתי אותך פה"
"למה?"
"כי המראה שבורה, לא רציתי שתקום בבוקר ותיפצע, וגם כי רציתי שתישן בנוחות. מה כל השאלות האלה על הבוקר?" שאלתי בטיפת עצבנות. לא הייתי בן אדם של בוקר.
הוא שתק קצת לפני שאמר "אני מקווה בשבילך שההורים שלי לא נסעו עדיין."

הסתכלתי עליו, נותן לחיוך קטן שעלה על פני להתגלות.
הוא רצה לראות את ההורים שלו לפני שהם חוזרים הביתה.
לואי שאני מכיר היה ממשיך לישון ושם זין על כך שהם כבר לא פה.

"למה לא ישנת איתי במיטה?" הוא שאל לפתע, מפתיע אותי קצת עם השאלה הישירה.
"לא רציתי שתרגיש אי נוחות או משהו.." עניתי בכנות.

הוא התיישב לידי על הספה, משלב את רגליו בישיבה מזרחית ונשען עם ראשו על כריות המשענת, חושב על משהו עם עצמו.
הסתכלתי עליו עסוק במחשבות.
לא יכולתי לראות אותן או לדעת כמה הן אך הייתי יכול להתערב שהיו רבות מאוד. רבות בהרבה מהכמות שאני חושב שיש שם.
ממש כמו וירוס - אחד נכנס, עושה בלאגן בגוף ומתרבה במהירות.

"על מה אתה חושב?" שאלתי אותו, מנסה לדעת, לעקוף עוד חומה.
"על הכל."
"מה למשל?"
הוא הסתכל עלי לכמה שניות והחזיר את מבטו אל הטלוויזיה ממולנו מבלי להגיד דבר.

"הרגשת פעם שאתה נאכל על ידי מחשבות שלא נתנו לך מנוח? כאילו המוח שלך עושה מירוץ יחד עם המחשבות שבו מבלי שמישהו מנצח?" הסתכלתי עליו, נותן לו להמשיך ולא מוציא ציוץ, "ובכן, זה מה שאני מרגיש עכשיו. אני הולך לאיבוד בראשי בכל פעם מחדש, לכוד בתוך כלוב המחשבות שלי."

הסתכלתי עליו.
כאב לי על כך שעבר את זה.

פתאום עלה רעיון למוחי.

"תגיד, עד כמה אתה עצבני מ1 עד 10?" שאלתי, גורם לו להסתכל עלי.
"מאוד."

* * *

"לכמה זמן?" העובדת במקום שאלה.
"שעה וחצי, משהו כזה." עניתי, רוצה שיהיה לו את הזמן שלו.
"זה יוצא 200 דולר, אשראי או מזומן?"
"מזומן"
היא הושיטה את ידה ואני העברתי לה את הכסף, מסתכלת עליה בודקת אם הינו אמיתי ומכניסה לקופסאת הכסף.

היא הובילה אותנו לתוך חדר מלא בכוסות, צלחות, קערות, קומקומים, טלוויזיות, ועוד מלא דברים שבירים שנמצאים שם ומחכים שתשבור להם את הצורה.
העובדת פתחה את דלתות הארון שהיה שם והוציאה משם שתי קסדות, שתי חליפות הגנה ושני פטישים גדולים.
"אתם יכולים לשבור הכל, כמה שבא לכם, איך שבא לכם," היא אמרה, מחייכת בנחמדות, "תהנו."