סודותיו של וולדמורט

פרק 18: הארי

נ.מ. הארי 
הימים חלפו במהירות, וכבר הגיע היום שבו היינו אמורים לנסוע להוגוורטס.  כרגיל, היה בלאגן גדול, למרות שנראה שחבריו של נכדיו של וולדמורט כבר ארזו, ולא השתתפו בבלאגן. הם פשוט ישבו בנחת בסלון, פטפטו, ואחרי כמה שניות הצטרפו אליהם גם חבורת הסנובים, ככה החלטתי לקרוא לחבורה השנייה, למרות שכרגע שתי החבורות התחברו לחבורה אחת, בעיקר הבנות. הלכנו לרכבת לתחנת הרכבת. פרסאוס-מוות (ככה החלטתי שאקרא לו בינתיים) לחש משהו לחברה הבלונדינית המטומטמת שלו (כמובן שלעולם לא הייתי קורא לה ככה בפניה). היא אמרה משהו בשפה מוזרה. סופי אמרה גם היא משהו בשפה מוזרה. ואז הם פנו לעבר הקיר בין רציף 9 לרציף 10, ועברו דרכו אחד- אחד. הלכתי אחריהם בהלם.
"איך ידעתם?" שאלתי.
"פקחנו את העיניים" פרסאוס- מוות אמר וגלגל עיניים.
"שזה אומר..." החדרתי כעס לקולי.
"שראינו מישהו הולך אל הקיר" בלונדה מטומטמת אמרה, ואז הוסיפה משהו בשפה מוזרה. רובם צחקו.
"מה?..." קיף שאל והרים גבה. סופי אמרה משהו בשפה המוזרה. קיף פרץ בצחוק.
"בואו נעלה לרכבת" הייזל התחילה ללכת לעבר הרכבת, וכל השאר מאחוריה. הם עלו על הרכבת, ובדיוק אז רון והרמיוני נכנסו לרציץ 9 ושלושה רבעים.
"איך הם ידעו?" רון שאל בהלם.
"הם אמרו שהם ראו מישהו עובר דרך המחסום" אמרתי בזעם.
"בוא, רון, אנחנו צריכים ללכת לקרון של המדריכים" הרמיוני גררה את רון אחריה אל הרכבת. נאנחתי ועליתי לרכבת. היו רק שני תאים ריקים, ובשניהם ישבו אנשים מחבורת המוזרים. נאנחתי ובחרתי באחד מהם. נכנסתי אליו, וקלטתי את פרסאוס- מוות שוכב על בלונדה מטומטמת, שקראה ספר. ג'ייסון- מוות ישב ודיבר עם פייפר בשפה המוזרה שלהם. הייזל ופרנק דיברו בלחישות על משהו, ומדי פעם הגניבו מבטים אל סופי, פיץ וקיף, שישבו בצד השני של הקרון.
"היי" אמרתי, נבוך.
"מה קורה?" פרנק אמר מהר.
"שלום" סופי אמרה בזהירות, ואז חזרה לדבר בשפה המוזרה עם פיץ וקיף.
"היי" הייזל אמרה בהיסח הדעת, ושלפה דף מתוך התיק שלה. היא הצביעה על משהו, אבל פרנק ניענע בראשו והצביע על משהו אחר.
"על מה אתם מדברים?" שאלתי. אופס.
"לא עניינך" הייזל ענתה בקרירות.
"יש לי רעיון, תיכננתי לתת לכם את זה, אבל שכחתי" בלונדה מטומטמת (נמאס לי לקרוא לה ככה, אני אקרא לה.... אני פשוט אקרא לה אנבת') הושיטה לעבר הייזל ופרנק כמה דפים. הם עיינו בהם, ועיניהם נפערו.
"וואו, זה ממש יעזור לנו אנבת'!" פרנק אמר בהתרגשות.
"יעזור לכם במה?" תהיתי. הייזל שלחה לעברי מבט קפוא. אופס. אמרתי את זה בקול.
"לא עניינך" פרנק אמר, ואז חזר לפטפט עם הייזל בשפה המוזרה שלהם. סופי הציצה לעברם, מבולבלת. מצחה של אנבת' התקמט לשנייה, ואז היא אמרה משהו בשפה המוזרה. פיה של סופי נפער מעט. הייזל ופרנק הנהנו בבלבול. ואז חזרו לדבר בשפה המסתורית שלהם.
"היי, אפשר לדעת באיזו שפה אתם מדברים?" פיץ שאל.
"לא" הייזל ענתה.
"למה?" הוא המשיך.
"כי זה לא עניינך" הייזל אמרה והצביעה על משהו על הדף.
"אני דווקא חושב שזה ענייני" פיץ קם. סופי משכה בשרוולו ולחשה לו משהו. הוא התנער ממנה, ונעמד מול הייזל ופרנק, וכנראה קיווה שהוא נראה מאיים.
"מה קורה כאן?" נשמע קול מכיוון הדלת.
"ריינה, בדיוק האדם שאני צריכה לדבר איתו!" הייזל אמרה בהתרגשות, גררה אל ריינה לידה והצביעה על מה שעל הדף.
"שאלתי, באיזו שפה אתם מדברים!" פיץ ממש צעק.
"אני לא חושבת שזה עניינך" אמר קול נוסף מכיוון הדלת.
"אוה כן, למה?" פיץ הפנה את זעמו אל הדמות בדלת. זו הייתה לילי.
"אפשר לדבר איתך שנייה, בפרטיות?" לילי הדגישה את המילה האחרונה כשראתה שסופי וקיף מתחילים לקום.
"א-" פיץ נקטע על ידי זה שלילי אחזה בשרוולו והתחילה לגרור אותו אל מחוץ לתא.
"בכל אופן, ריינה..." הייזל, פרנק וריינה המשיכו לדבר, והתלהבותם ניכרה בהם. תהיתי לאן לילי ופיץ הלכו (יותר מדויק לאן לילי גררה את פיץ). החלטתי החלטה. הלכתי אל המזוודה שלי, שלפתי את גלימת ההיעלמות ומלמלתי שאני הולך לשירותים. אף אחד לא שם לב אליי. ברגע שיצאתי מהקרון שמתי את הגלימה במהירות והתחלתי ללכת. אחרי כמה רגעים קלטתי את לילי, שגררה את פיץ לשירותים של הבנות. היא העיפה מבטים מצד לצד, לשנייה מבטה התמקד באיפה שאני הייתי, ואז מבטה עבר משם. היא פתחה דלת של תא שירותים ונכנסה. למרבה ההפתעה היא השאירה את דלת התא פתוחה כמה זמן, אבל נכנסתי מהר, לפני שתסגור את הדלת. היא נעלה את הדלת ממש אחרי שנכנסתי.
"ביקשתי שנהיה רק אני ופיץ, אתה יודע, הארי" לילי העיפה ממני את הגלימה באגרוף. עפתי אחורה והתנגשתי בקיר. שמעתי קול קראק קטן, שבישר לי ששברתי משהו.
"האאא" פיץ הסער על לילי, אבל היא פשוט זזה הצידה, תפסה ביד שלו והעיפה אותו באוויר. הוא נחת על ידי, וכשנחת נשמע קול קראק.
"אני במקום שניכם הייתי מפסיקה לחטט" היא יצאה מתא השירותים.
"איך היית בלתי נראה?" פיץ היה מוכה תדהמה.
"גלימת היעלמות" עניתי בשקט.
"איך אנחנו אמורים לצאת מהרכבת ככה?" פיץ שאל בשקט.
"תגידו סליחה" לילי חזרה, ובידה קופסא עם סימן של צלב אדום על רקע לבן. ערכת רפואה.
"למה?" פיץ שאל בארסיות.
"זכרים..." לילי מלמלה. ואז היא עשתה משהו, והכל החשיך. כפקחתי את עיניי שוב כבר לא כאב לי הגוף. איכשהו השבר שלי נרפא. לידי פיץ התעורר גם הוא.
"איך?.." הוא מלמל ומישש את חזהו.
"גם השבר שלך נרפא?" שאלתי.
"כן.." הוא מלמל.
"למה אתם בשירותים של בנות?" ריינה רכנה מעלינו.
"לילי.. לילי אמרה שהיא רוצה לדבר איתנו... ואז היא הרביצה לנו..." מלמלתי.
"לא, אני לא" לילי אמרה.
"כן, את כן!" פיץ צעק. לילי נאנחה. היא הלכה משם, ויחד איתה גם ריינה.
"בוא נצא מכאן" פיץ מלמל וקם.
"רעיון טוב" קמתי גם אני, ויצאנו משירותי הבנות. לילי מלמלה משהו מאחורינו.