סודותיו של וולדמורט

פרק 13: תאליה

נ.מ. תאליה

"אני הצטרפתי כי היה לי תפקיד חשוב, ואז היה לי שותף, ואז הוא נעלם, ואז הגיע מישהו אחר, ואז השותף הקודם חזר עם אהבה, ואיתו האהבה של השותף השני, ואז הם עזבו, ואז עזבתי כדי לעזור להם, ואז מישהו מרושע השתלט על התפקיד שלי, ואז חזרתי, ואיתי שותף אחר, שגם לו יש כבר אהבה. וככה, לא משנה מה, אני תמיד נשארתי לבד. אז החלטתי להצטרף, ונתתי לחברה של השותף שלי להחליף אותי. אז... זהו" ריינה סיכמה.
"היה אות מהעתיד על שמישהו עם מאפיינים מסוימים יגיע לגיל 16, ואז יחליט החלטה שיכולה להשמיד את העולם, ואני התקרבתי לגיל הזה, היו לי המאפיינים, אז החלטתי לעולם לא להיות בת 16, והצטרפתי לחבורה" אמרתי. לא באמת ידעתי את הסיפור של לילי.
"כשהייתי ילדה קטנה, תמיד הייתי יוצאת דופן: חזקה יותר מכולם, עם עיניים כסופות מוזרות, ואז הגעתי למקום שבו אנשים חזקים כמוני. אבל עדיין הייתי יוצאת דופן, חזקה יותר מכולם. ואז גיליתי מי היו ההורים שלי. האנשים במקום ההוא רצו את הכוח שלי בתור נשק שעומד לצדם, הם התעלמו מזה שלא רציתי את הכוח, אז החלטתי להצטרף לחבורה כדי להתחמק מהם" הייתה לי הרגשה שזה ממש לא הסיפור המלא, אבל החלטתי לתחקר אותה על זה אחר כך.
"עד כמה יוצאת דופן היית?" סופי שאלה בזהירות.
"אם כולם היו 5, אני הייתי 50" לילי אמרה בשקט.
"גם אני תמיד הייתי יוצאת דופן" סופי אמרה בשקט.
"אותי תמיד לא כיבדו" לין אמרה בשקט.
"אני תמיד הייתי במשפחה חשובה, וכולם הכירו אותי רק לפי המשפחה שלי, לא לפי מי שאני" ביאנה אמרה בעצב.
"עד שהוכחת להם מי את" סופי אמרה בחיוך.
"אבל שילמתי על זה מחיר" ביאנה אמרה בעצב.
"איזה מחיר?" ריינה הרימה גבה.
"אלה" ביאנה הצביעה על סימני חיתוך על פניה. צלקות.
"הן נראות כמו צלקות מזכוכית" לילי אמרה.
"היה קרב קטן, והאויבת שלי... טוב, היינו בעליית גג מלאה במראות, היא דחפה אותי למראה ופצעה אותי. הצלחתי להסתתר מפניה מאחורי אחת המראות, אבל עדיין" ביאנה נאנחה.
"אם זה מעודד אותך, לכולנו יש צלקות" לילי אמרה בשקט.
"את רואה את זה?" ריינה הצביעה על קעקוע בידה. הקעקוע ממחנה יופיטר.
"זה קעקוע?" סופי אמרה- שאלה.
"כן. צרבו לי אותו בעור" ריינה אמרה.
"צרבו? מה זאת אומר?" ביאנה שאלה.
"לקחו משהו עם צורה כזאת, העלו אותו באש והניחו אותו על היד שלי. כמו כוויה, רק בצורה מסוימת, בכוונה ובחום עוצמתי" ריינה הסבירה בקול מרגיע.
"לא נשמע כיף" ביאנה העוותה את פניה.
"זה נכון" ריינה הנהנה.
"ועכשיו, אני רוצה לישון" לילי פיהקה ונשכבה על מזרון. גם ריינה נשכבה.
"למה אתם ישנים בצהריים?" ביאנה שאלה.
"בואי נגיד שהתעוררנו ממש מוקדם ועשינו חתיכת אימון כושר" פיהקתי, נשכבתי ונרדמתי.