Decision

פרק 42

"וזהו". אמא ישבה על הספה בסלון ובהתה בי עם דמעות בעיניה, מבלי להוציא אף מילה. "אמא? אני יודעת שמה שסיפרתי לך עכשיו מורכב אבל בבקשה תגיבי!". נפנפתי עם ידיי מול פנייה, כבר חשבתי שהיא חטפה התקף לב בישיבה. לפתע היא תפסה אותי לחיבוק דב וכואב." אווההה אמא נו מה יש לך תשחררי אותי!!" צעקתי עליה וניסיתי להשתחרר מחיבוקה המעיק. אמא חייכה ודמעות זלגו מעיניה.היא הניחה את שתי ידיה על לחייה וצרחה." הבת שלי היא כוכבת טלנובלה!!!". הבטתי בה במבט המום. אחרי כל מה מה שסיפרתי לה, על סם,על בריאן על הכלל, זה מה שיש לה להגיד לי?!. "לא. את רצינית? זה מה שאת אומרת לי? איזו מין אישה את? תאמיני לי את חיה בלה לה לנד מטורף!!" . לא יכולתי להתאפק יותר והתפוצצתי מצחוק. והיא פשוט ישבה שם וצחקה. אך לאחר כמה שניות הרצינות חזרה לפניי. "אמא. ברצינות עכשיו. מה עושים?!". "מה זאת אומרת מה עושים?! עושים מה שמרגישים! אם את מרגישה שאת צריכה את בריאן,לכי על זה, אם את מרגישה שאת רוצה לבקש סליחה מסם ולחזור אליו, לכי על זה,רק! אל תשבי בחיבוק ידיים ולא תעשי כלום כי את תכאיבי לעצמך יותר ממה שתכאיבי להם". ישבתי שם והבטתי באמי. פשוט הבטתי. לא יותר מזה.

סם: ++++ -+--+-
בריאן:++++++------------------------------------------------------------+
"אבלל אני אוהבתתת אותוו איך זזה הגיוני?!??!" הבטתי על הלוח המחיק שתלוי על הקיר בחדרי והתייאשתי. איך זה הגיוני שלסם יש ארבעה מינוסים בניגוד למליוןתרלפיים מינוסים שיש לבריאן ואני עדיין רוצה אותו?!.
עברו שבועיים מהשיחה עם אמא ועדיין לא החלטתי מה אני עושה. ובינתיים אני מכאיבה רק לעצמי.

"תודה רבה לכם. לכולכם. בזכותכם ובזכות הכוחות העזים שלכם הצלחתם לגייס לבית הספר כ220,950 דולר לטקס הסיום שלכם! אני יכול להבטיח לכם שבנוסף לטקס עוד ישאר לנו כסף ונעניק אותו לתלמידים המצטיינים!"
כל התלמידים צחקו, רק אני לא. לא הבנתי מה היה מצחיק. פשוט הבטתי במנהל בשוק. ממש נער מתבגר.
הוא סיים להגיד את דבריו וכמו בכל התכנסות באולם, התלמידים דוהרים לעבר היציאה ורק אני יושבת ומחכה שיתרוקן. אך הפעם אני מחכה לבד. איך זה יכול להיות? שנשארתי בלי אף חבר לכיתה. שנשארתי בודדה בלי כתף להישען עליה. איך זה יכול להיות? מה כבר עשיתי לא בסדר שכל זה מגיע לי? אני לא מבקשת כלום. באמת. אל תחזירו לי את סם. או את בריאן. תחזירו לי רק את לן. שתשב שם. שתשב שם ותצחק עלי שאני מעופפת ולא זזה. שתהיה שם. ממש כאן לידי. כאן לצידי. על הכיסא מימיני. ואני אוכל להניח את הראש שלי על כתפה, כי אני כבר עייפה מכל הבלגן הזה, אבל אפילו אותה אין לי. אני לא אסלח לעצמי בחיים. על לן אני בחיים לא אסלח. גם לא בעוד שנה או שנתיים או אפילו 50. אני הרגתי אותה.
"אנטוני!" שמעתי את שמי בזעקה ומיד יצאתי מהבועה החשוכה שנכנסתי אליה. קפצתי מכיסאי ומצמצתי בעיניי כמה פעמים כדי להתעשת."כן..אני אני כבר יורדת". אב הבית צרח עלי. לקחתי במהירות את תיקי וירדתי במהירות במדרגות והגנבתי לו חיוך קטן מבושה. נשארתי האחרונה באולם. בושות.

השבועות המשיכו לעבור עם אותה ריקנות עם אותה שגרה, הולכת חוזרת, הכל אותו הדבר. לא שמעתי מסם וגם לא מבריאן, חבר של אמא עבר לגור איתנו, את אמא של בריאן אני מבקרת לפעמים, ניגשתי לבגרויות האחרונות של השנה, עבדתי קצת בשביל להעביר את הזמן אבל לא יותר מזה.
יצאתי מהעבודה, עייפה ומותשת , הדלקתי את הפלאפון וראיתי 7 שיחות שלא נענו מאמא של בריאן.
חייגתי אליה, שמעתי את נשימותיי בהתאם לצלצול הצורם באוזני עד שענתה.
"מייגן."
"היי אנה. מה נשמע?". קולה היה נשמע מזה חודשים פיקח יותר, בטוח בעצמו.
"את תוכלי לעבור בבית החולים בזמן הקרוב או ש... מתי שתוכלי."
בית חולים? האם קרה לה משהו? כל העייפות שהשתלטה עלי נעלמה במהירות כאילו לא היתה.
"כן... רק למה??"
"זה החלק הלא כל כך חשוב העיקר שתגיעי".
"אוקיי.. אני כבר מגיעה".
ניתקתי את השיחה, כל מיני תבניות מוזרות התרוצצו לי בראש, רק שלא כל כך ידעתי מה להתאים למה. האוטובוס חלף במהרה לידי ונאלצתי לרוץ אחריו בשביל לעצור אותו.
הנהג פתח את הדלת וגל קור חלף על פני, שילמתי לו כמה שקלים והתיישבתי במושב שמאחוריו.