איבדתי את לן, היא הייתה כבר יותר מדי רחוקה מכדי שאני אוכל לקרוא לה. צעדתי לכיוון השירותים כדי לנקות את השמלה שלי. מילמלתי לעצמי בשקט כמה קללות על אותה סתומה שהרטיבה לי את השמלה. נכנסתי לשירותים והסתכלתי במראה, הנוזל טיפטף ממעלה הצוואר שלי עד לברך שלי. התחלתי לשפשף בחוזקה עם נייר ומים את הנוזל מהבגד. נהיה יותר גרוע. הנוזל הפך לכתום והרס את כל השמלה. "יואוווווו, אלוהיייםם!" התחלתי לבכות, נשענתי על הכיור בשירותים, כל השחור בעיניים התחיל לרדת ולכסות את פני באבקה שחורה. מעולה. גם השמלה הרוסה וגם פרצוף של מכשפה. התקדמתי לכיוון הדלת בניסיון לצאת שוב לרחבה ולקרוא לללן כדי שתיקח אותי הביתה. "לעזאזל!" העקב השחור שלי יצא מהנעל ונשארתי עם נעל חסרת עקב. הלחץ דם שלי עלה יותר. בדיוק שבאתי לצאת התנגשתי במישהו. "נו מה נסגר?! סתכלו לאן שאתם הולכים!" צעקתי על הדמות שעמדה מולי אפילו לא רציתי לראות מי זה.כשהמשכתי להתקדם לכיוון הרחבה תפסו אותי בזרוע. כשהסתובבתי, ראיתי דמות של נער בגיל השבע עשרה כמו לן. "את בסדר?". הוא שאל אותי וחייך אלי. לא כל כך הצלחתי לראות את פניו בגלל האורות המעוממים, אבל הצלחתי לגלות מתחת לכובע את שתי הגומות הגדולות שלו על לחייו. "אני נראת לך בסדר? אני? אני נראית כמו טיפשה!". ניסיתי להמשיך לדבר ולא הצלחתי הדמעות זלגו על לחיי. התביישתי מאיך שאני נראית. " גם ככה את יפה" הוא המשיך לחייך וצחק לעצמו. לא יכולתי שלא לחייך. "תודה, אבל... אני צריכה ללכת לקחת את החברה המטורפת שלי מתוך הרחבה". באתי ללכת, הוא תפס את זרועי שוב. "אני יכול להסיע אותך". הוא? יסיע אותי?? מי מכיר אותו?! אין מצב שאני נוסעת איתו! "אם הייתי בסיטואציה אחרת בחיים לא הייתי נוסעת איתך אבל תראה איך אני נראת אז תצטרך לסבול אותי". הייתי נבוכה. "בואי בואי! ושלא תעזי להסריח לי את האוטו" הוא צחק. הוא תפס את ידי ויצאנו לכיוון החניה. "אז מה? איך קוראים לך?" הוא שאל אותי בזמן שנכנס לאוטו. "מייגן" אמרתי ונכנסתי גם אני למושב לידו. "מייגן.." הוא לחש לעצמו. "ואתה? איך קוראים לך?" "בריאן". הוא התניע את האוטו ויצא לכיוון הכביש הראשי. "אז..אמ..את מתכוונת להגיד לי איפה את גרה? את יודעת... אני צריך לקחת אותך". הוא הסתכל עלי וחיכה לתשובה.
"מייגן..מייגן!" פקחתי את עיניי, הייתי מחוץ למגרש החניה אצלי בבית. אני באוטו של בריאן! איזה בושות ואם נחרתי? בא לי למות! הסתכלתי לכיוון המושב של בריאן אבל הוא כבר הספיק להגיע לדלת שליד המושב שלי ולפתוח אותה. "בריאן וואי תודה. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך, באמת." הרגשתי אסירת תודה, הוא פשוט הציל אותי אם לא הוא כבר מזמן הייתי תקועה בתוך הרחבה עם שמלה כתומה, נעל שבורה ואיפור מרוח. "אין בעד מה מייגן, את צריכה עזרה, אני פה" הוא חייך ופנה לכיוון המושב שלו. נופפתי לו לשלום ושכבר הייתי בפתח דלת הכניסה הוא צעק לי. "מייגן, תודה על הנחירות! הנעמת את זמני". בלי לחשוב פעמיים הסתובבתי אליו והוא התחיל לצחוק רק ברגע שהבנתי שהוא סתם צחק איתי התחלתי לצחוק צחוק מאולץ כי הרגשתי מגוחכת. הוא נכנס לאוטו ויצא ממגרש החניה. לא נכנסתי הביתה עד שלא שמעתי את גלגלי המכונית שלו מתרחקים
YOU ARE READING
Decision
ספרות נוערמייגן אנטוני, בת שש עשרה חיה את החיים הכי מאושרים שיכלה לדמיין אי פעם. אך דבר אחד הורס לה את הכל. מות אביה. חייה משתנים מקצה לקצה והיא נשבעת לא לאהוב יותר. אבל הדברים משתבשים והיא מכירה נער שתצטרך להחליט החלטות חשובות לגביו והכי חשוב לגביה!
