נכנסתי לבית הספר בעצבנות,דחפתי תלמידים כל הדרך לכיתה. "היי,מייגן מה? מה יש לך לאן את הולכת?". לן שאלה אותי וניסתה להדביק את הצעדים שלה לשלי. "אני הולכת לבריאן!". "בסדר אבל למה בכזאת גסות??". הסתובבתי ונשמעה חריקה מנעליה של לן. "בריאן עזב אותי!". אמרתי ללן בכעס והמשכתי ללכת במהירות. ראיתי את כובעו הכחול של בריאן הוא עמד בפתח הכיתה עם עוד כמה תלמידים וצחק. הלכתי אליו תפסתי אותו בכתפו וסובבתי אותו אלי. "אנחנו צריכים לדבר! עכשיו!". אמרתי בוודאות. הוא חייך אלי,הוא היה שלו ורגוע. "אין לנו על מה לדבר מייגן". הוא חייך אלי,והסתובב בחזרה לח'ברה שלו. נכנסתי בין כל החברים שלו והתייצבתי מולו." עכשיו!". מבטו הפך למבט כועס. הוא שילב את ידיו והצמיד אותם לחזהו. "אני שוב יגיד לך. לי.ולך.אין על מה לדבר". "מה אתה משחק לי אותה ילד קטן "אין לנו על מה לדבר"". חיכיתי את המשפט שחזר עליו בקול צפצפני. הוא עיוות את פניו כאילו לעג לי. "סטון,תעשי לי טובה ושחררי טוב?". הוא כיווץ את עיניו כאילו עייף מלדבר איתי. שיחקתי אותה נוקשה ושילבתי את ידי גם. "יודע מה ביקשת שאני אשחרר? מעולה! אני אשחרר ביי!". הפנתי אליו את גבי והעפתי את שערי על פניו. אחרי חמישה צעדים בדיוק חזרתי על עקבותיי ותפסתי את זרועו של בריאן הבטתי בו לשניה ."עכשיו". ומשכתי אותו אחרי.
"מה נסגר איתך?? אמרתי לך שאין לנו על מה לדבר!". "אתה מקשיב לעצמך לפעמים?! רק אתמול גיליתי שחבר שלי חולה ובדיוק כמה שעות אחרי זה הוא נפטר ממני! אז מה נראה לך שאני אשב בחיבוק ידיים? אז לא! אתה טועה! אני לא אשב בחיבוק ידיים אני איתך ביחד בתוך הבלגן הזה!". הוא הסתכל עלי כאילו אני מדברת פורטוגזית. "איזה בלגן?? אין לי שום בלגן, החיים שלי מצוינים אני חי אותם ואני ממש נהנה!". הוא הרים את קולו עלי. "אהה..החיים שלך מצוינים.אתה נהנה...". השפלתי את מבטי. "כן! החיים שלי מצוינים מה הבעיה??". הוא הניף את ידיו באוויר כאילו באמת התכוון למה שאמר. הרמתי אליו את ראשי והבטתי בו. הוא קלט את הדמעות בעיני לא נתתי להם לצאת. פתאום מבטו הקשה של בריאן התרכך. הוא הבין למה התכוונתי. "אוי..נו באמת..סטון..לא התכוונתי מצוינים בלעדייך..אני פשוט..". קטעתי את דבריו. "אתה פשוט לא רוצה אותי בחיים שלך. הוא התקרב אלי וראיתי דמעות בעיניו הוא גם לא נתן להם לצאת. "לא, לא אני רוצה אותך! אני אוהב אותך!". "אז למה אתה הוצאת אותי מהחיים שלך?". "כי מגיע לך משהו יותר טוב ממני סטון! אני אמות ואז ישבר לך הלב ואני לא מוכן למות בידיעה ששברתי לך את הלב". הוא תפס את פניי והסתכל לתוך עיניי. "אתה לא תמות!!!". צעקתי לתוך פניו. דמעה זלגה מעיני. והייתי בטוחה שאפי האדים,תמיד שאני בוכה הוא נהיה אדום. בריאן הביט בי ודמעות זלגו מעיניו ללא הרף. "דיי..ד..מייגן די. אני לא יכול ככה...אנ..". קולו נקטע בין מילה למילה. תפסתי גם אני את פניו הכי חזק שיכולתי והצמדתי את מצחי למצחו. "גם אני לא יכולה ככה יותר אני צריכה אותך!! אני זקוקה לך!". קולי נצרד. עמדנו שנינו ככה בחניה של בית הספר במשך שתי דקות שנינו בוכים בלי הפסקה. "סט..". בריאן רצה להגיד לי משהו ואני בטוחה שזה משהו שאני לא ארצה לשמוע. הדבקתי את שפתיי לשפתיו ונישקתי אותו נשיקה ארוכה לא נתתי לו לנשום ונישקתי אותו,לא הרפתי. הוא ניסה להוזיז אותי קצת ממנו ולא נתתי לו. לבסוף הוא הצליח הוא התנשף. הוא הביט לי שוב לשניה וכל החומות שהוא בנה נגדי הבוקר נשברו והא נישק אותי דמעותיי ודמעותיו התאחדו כדמעה אחת חייכתי ובכיתי ביחד הרחקתי את פי מפיו והחזקתי את כפות ידיו. "אז.. זאת אומרת שאנחנו.. ביחד..". הוא ניגב את דמעותיו ועשה פרצוף של החמצה. "לא". הוא היה כל כך החלטי. הוא עזב את ידי והתחיל להתרחק. "בריא..בריאן לאא!" צעקתי לו ובכיתי בקול כדי שכולם ישמעו. נפלתי על הרצפה ובכיתי. הרמתי רת ראשי וראיתי אותו עומד ומביט בי שמעתי רק את הבכי שלי ואז שמעתי עוד קול בכי. זה היה קולו של בריאן הוא הניח את כובעו על הרצפה והלך. "לא לא לא בריאן בבקשה לא.". את זה כבר לא צעקתי לחשתי לעצמי תפסתי את ליבי הוא כאב הרגשתי כאילו תולשים לי אותו. קמתי על רגליי ורצתי לכיוון כובעו של בריאן כמעט והחלקתי מרוב המהירות שרצתי. הרמתי את כובעו ותחבתי את פני בתוך הכובע והתחלתי לצרוח התייפחתי ובכיתי. בלי הפסקה. הכול השחיר מסביבי. אפילו חיי....
YOU ARE READING
Decision
Teen Fictionמייגן אנטוני, בת שש עשרה חיה את החיים הכי מאושרים שיכלה לדמיין אי פעם. אך דבר אחד הורס לה את הכל. מות אביה. חייה משתנים מקצה לקצה והיא נשבעת לא לאהוב יותר. אבל הדברים משתבשים והיא מכירה נער שתצטרך להחליט החלטות חשובות לגביו והכי חשוב לגביה!
