Decision

פרק 31

הכל התחיל במסיבה.. אממ...לא לא זה התחיל בשבוע שהבנתי שאבא שלי עומד לעזוב.." "מייגן חכי רגע לאט לאט.. אני רוצה שתתחילי מההתחלה לאט לפי הסדר בכדי שאני אוכל להבין את הדברים." "אמא ואבא חזרו מהבית חולים, אבא היה עייף ויכולתי לראות שהוא כבר לא האבא שהיה לי פעם. הפנים שלו התקמטו יותר, השיער נעלם, והעיניים הכחולות שלו נהפכו לאדומות..הוא היה..זה היה נראה כאילו הוא הזדקן בעשר שנים. הוא חזר אחרי תקופה של חצי שנה בבית החולים הביתה.זה היה השבוע האחרון שלו והוא רצה להיות ברגעים האחרונים בבית שלו. אחרי שבוע הוא באמת הלך.. אני.. אני נכנסתי לדיכאון ולא רציתי לדבר עם אף אחד היה לי קשה לבד.. עדיין קשה. אני בת יחידה. הוא נתן לי הכל מבחינה מילולית גם פיזית כמובן אבל..תמיד, תמיד הוא היה שם בשבילי גם שלפעמים הוא כעס עלי הוא היה שם..". "גברת מייגן אבל איך בריאן נכנס לתוך הסיפור ולמה הוא עד היום לא יודע על אבא שלך?"." זה היה הערב לפני פתיחת הלימודים. לן.. החברה הכי טובה שלי אספה אותי מהבית למסיבה שהיתה לרגל השנה החדשה. כשהגענו לשם הרגשתי שאני לא אמורה להיות שם.. ובאמת לא הייתי אמורה להיות שם. לן נעלמה לי.. שפכו על שתיה, נמרח לי האיפור ונשבר לי העקב.. ואז כמובן הגיע "האביר על הסוס הלבן".. הוא פשוט עמד שם ולא היה לא טיפה של רחמים בעיניים.. הוא פשוט התנהג אלי רגיל בלי ההרגשה שאני מזעזעת או מבוישת. הוא הסיע אותי הביתה..  ובתחילת הלימודים ראיתי שהוא לומד איתי בבית הספר ו.. התחלנו לדבר..נפגשתי איתו שוב שהלכתי לבית הקברות לאבא..". "רגע פגשת אותו שם? מה הוא עשה שם?"."הוא הלך לאחיו..". " אז הוא סיפר לך מה הוא עשה שם?"."כן". "ואת..? את לא סיפרת." "לא." ." תמשיכי". "אז הוא יצא איתי אחרי בית הקברות וטיילנו הוא לקח אותי למקום שבו אבי לקח אותי כשהייתי קטנה וכעסתי עליו והשלמנו ויצאנו שוב והבנתי שאני לא יכולה להתאהב בו כי אני מפחדת. הוא הכיר לי את המשפחה ההרוסה שלו וסיפר לי על עצמו דברים.."." אז את רוצה להגיד לי שהוא סיפר לך הכל על המשפחה שלו ואת אפילו לא סיפרת לו על אבא שלך?! כמה אנוכית את יכולה להיות?.."." ד"ר סטרלמן..אני.. פשוט.. תעזבי אותי אני לא מעוניינת להמשיך לדבר איתך כרגע!!".קמתי מהספה ויצאתי מחדרה של ד"ר סטרלמן. הרופאים היו עסוקים, היה רעש מכל כיוון, חולים, ילדים, הורים מודאגים. השמש זרחה בחוץ כאילו זה היה יום קיץ. אומנם החורף כבר הגיע לסיומו אבל עכשיו מתחיל רק האביב. מיהרתי לצאת מבית החולים הכי מהר שיכולתי. עבר חודש מאז המקרה עם סם ובריאן. לא תיקשרתי עם אף אחד מהם..זאת אומרת עם אף אחד מבית הספר. במשך חודש הייתי בבית עם אמא. אמא הבינה אותי ודאגה לי. בשבוע הראשון בכלל לא יכלתי לדבר בגלל שצרחתי בליל המסיבה כמו מטורפת. יצאתי מבית החולים, התנועה היתה מהירה ניסיתי לחצות בזהירות את הכביש בכדי להגיע לצידו השני, שם היתה חנות מילקשייקים. אחרי ניסיונות רבים הצלחתי לחצות את הכביש הסואן. קניתי לי מילקשייק וצעדתי לעבר תחנת האוטובוס. האוטובוס הגיע לאחר עשר דקות עליתי ושילמתי לנהג. התיישבתי במושב ההבודד בסוף האוטובוס  ליד החלון. נשמע קול הודעה מהפלאפון שלי. "אני אשמח לראות אותך בסוף השבוע. ובבקשה תגיעי מוכנה נפשית".  ד"ר סטרלמן שלחה לי הודעה. סגרתי את הפלאפון בעצבנות ושתיתי את השתיה שלי. נזכרתי בערב המסיבה איך בריאן צעק עלי והלך. במשך חודש הוא אפילו לא שלח הודעה או התקשר. הרגשתי את החיסרון שלו בלי הפסקה. הייתי צריכה אותו יותר מכל אדם אחר. הסתכלתי דרך החלון על העולם בחוץ. אנשים על אופניים. זוגות, אנשים ממהרים לעבודה, חנויות, הומלסים, גני שעשועים, ילדים משחקים בגנים, מיה.. ראיתי את מיה מתנדנדת לבד על הנדנדה.אנה, אמה לא היתה איתה וגם לא בריאן. "תעצור את האוטובוס!". צעקתי לנהג וקמתי במהירות מכיסאי. הנהג הסתכל עלי דרך המראה ולא הבין מה אני רוצה. "אני לא יכול לעצור לך גברתי תחכי עד שאני אגיע לתחנה". הנהג ענה לי והמשיך לנסוע. נכנסתי ללחץ. היא היתה שם לבד. בלי אף אחד. בטח הם מחפשים אותה והם לא יודעים שהיא כאן. נצמדתי למושב הנהג והתכופפתי כדי לראות עוד יותר טוב את מיה. התרחקנו מגן השעשועים עד שהיא יצאה משדה הראיה שלי. הנהג עצר בתחנה ופתח את הדלת הקדמית. ירדתי במהירות מהאוטובוס וחזרתי על עקבותיו. רצתי כמו מטורפת לעבר גן השעשועים נתקלתי באדם שעשה ריצה והמילקשייק שלי נשפך עליו. לא התייחסתי והמשכתי לרוץ. לבסוף הגעתי לגן  השעשועים מתנשפת ומחפשת בעיניי את מיה. היא לא היתה על הנדנדה חיפשתי אותה כמו משוגעת. אחרי חיפושים רבים ראיתי אותה חוצה את הגן לעבר אגם הברבורים שאבא שלי היה לוקח אותי. רצתי אליה. היא הלכה בשקט ולאט מרוכזת בעצמה. תפסתי אותה בידה וסובבתי אותה אלי. מיה הסתכלה עליי בבהלה. ירדתי על ברכיי ותפסתי את פנייה בשתי ידיי בעדינות. "מיה.. היי.. זאת אני מייגן את זוכרת? אני החבר.. הידידה של אחיך בריאן.. את זוכרת? מה את עושה כאן לבד אסור לך להיות לבד! בטח אמא שלך דואגת לך..". הסתכלתי עליה ודמעות עלו בעיני. עינייה היו בדיוק כמו עיניו של בריאן בצבע דבש. הם האירו כמו עיניו. היא הסתכלה עלי ולא זזה. "בואי אני אחזיר אותך הביתה בריאן בטח הופך את העולם.. הוא דואג לך בטירוף.". מיה תפסה את כף ידי ולחצה אותה. ידעתי שהיא מקשיבה לי והיא מזהה אותי. חייכתי אליה וליטפתי את פניה. קמתי על רגליי ותפסתי את ידה. "בואי. אני אקח אותך הביתה. ". התחלתי ללכת אך מיה לא זזה . "בריאן..". שמעתי את מיה לוחשת את שמו של בריאן. "מה מיה? מה אמרת? בריאן?". מיה התחילה להילחץ היא התחילה להתנשף בגסות. ניסיתי להרגיע אותה ולבסוף אחרי כמה דקות שחיבקתי אותה היא נרגעה. הלכנו לתחנת האוטובוס וחיכנו לאוטובוס שמוביל לביתה של מיה. עלינו על האוטובוס והושבתי את מיה עליי. היא לא עזבה את ידי. אחרי כעשר דקות הגענו לתחנה שלנו. ירדנו מהאוטובוס הוא עצר בדיוק בשביל גישה בבית המקביל לבית של מיה. מכוניתו של בריאן עמדה בחניה. היא היתה פתוחה וכך גם  דלת הכניסה. ראיתי את בריאן יוצא מהדלת עם הפלאפון צמוד לאוזנו הוא הניח את ידו על מצחו והלך מצד לצד בעצבנות הוא חיפש את מיה. חצינו את הכביש לעבר ביתם. בריאן לא ראה אותי. "בריאן!". צעקתי לו. בריאן הרים את ראשו והסתכל עלי. הוא היה המום. הוא רץ לכיוונינו ותפס את מיה. "לאן הלכת מיה?? לאן? את יודעת כמה חיפשנו אותך?? איך הלכת לבד ככה אה?". בריאן הרים את קולו על מיה אבל לא צעק. הוא תפס את פניה של מיה ונישק אותה על מצחה הוא חיבק אותה חזק וראיתי בעיניו שהוא נלחץ כאילו לקחו לו את הנשמה. אמו של בריאן יצאה בריצה. "אוו אלוהיםם תודהה לך!! מיה שלי!!". היא התחילה לבכות וחיבקה את מיה. היא קלטה אותי והיא התרוממה אליי. "אוו מייגן.. את פשוט מלאךך..". היא נישקה אותי על לחיי וחיבקה אותי חזק. מיהרתי להגיד לה שהכל בסדר ושראיתי אותה במקרה.בריאן תפס את ידה של מיה אבל היא צעקה ומשכה את ידה מידו. היא רצה לתוך הבית ואנה  רצה אחריה. לפני שנכנסה היא הסתובבה וצעקה על בריאן. "אתה רואה מה אתה עושה אתה אשם!! מה באמצע החיים את קם והולך?". היא צעקה עליו ונכנסה הביתה. היא טרקה את הדלת אחריה וקיפצתי במקום בבהלה. בריאן עדיין ישב בכיפוף על הרצפה , הוא הביט על האדמה. עמדתי במקומי כמה סנטימטרים ספורים ממנו והרעדתי את רגלי. לא ידעתי מה לעשות..ללכת, להגיד משהו. בריאן הרים את ראשו והביט בי.  פניו של בריאן התמלאו בזקן קוצני. ועיניו היו אדומות. שפתיו היו יבשות כאילו לא שתה מים במשך שנים. הוא קם על רגליו ופנה למכוניתו. "את יכולה ללכת." הוא אמר לי ולא הסתכל עלי. הוא הוציא ממושב  הנהג תיקים וסידר אותם במושב האחורי. ניסיתי להבין בשביל מה כל כך הרבה תיקים. "למה אתה צריך כל כך הרבה תיקים?". שאלתי אותו לבסוף אחרי מחשבות רבות. הוא נשען על המכונית והרכין את ראשו. "זה ממש לא עיניינך!". הוא אמר בגסות והביט בי כאילו אני האויב שלו. "טוב אני רק שאלתי..". אמרתי בשקט. "אז אל תשאלי! ואת יכולה כבר ללכת את ממש מפריעה לי..". הוא הסתכל עלי בציפייה מחכה לראות את הרגע שאני אצא מזווית עיניו. "כן אני הולכת..". הסתובבתי באיטיות והתחלתי ללכת . באמת לא היה לי מה לעשות שם יותר זה היה כל כך שקוף שהוא לא רוצה לראות אותי ושבאמת מה שהיה בינינו נגמר. חציתי את הכביש וחיכיתי לאוטובוס. בזמן שחיכיתי לאוטובוס הסתכלתי על בריאן בכביש המקביל הוא היה עסוק בלהעמיס תיקים וקופסאות לתוך המכונית. הוא לא הסתכל עלי אפילו לא פעם אחת. חציתי בחזרה את הכביש ונכנסתי לשביל הגישה של בריאן. התקרבתי אליו ונשענתי על המכונית שלו. הוא הביט בי מיואש. "מה את רוצה? לכי מפה כבר!". הוא צעק עלי והאדים. "אני לא רוצה ללכת! תגיד לעכשיו בשביל מה כל התיקים האלה!". צעקתי עליו בחזרה. "אני לא חייב להגיד לך בשביל מה כל התיקים האלה!". הוא נכנס למושב האחורי והתעסק שם במשהו. " בטח שאתה חייב להגיד לי אני החברה שלך!". הוא יצא מהמושב האחורי והסתכל עליי בפרצוף של מישהו שעומד להתפוצץ מצחוק. " מאמי את לא חברה שלי תצאי מהסרט..". "תגיד מאמי לסבתא שלך!". צעקתי עליו. "אני נוסע לניו יורק רחוק מכולם הבנת?". הוא שאג עלי. הייתה המומה ממה שאמר . הוא נוסע לניו יורק. במצבו. ומשאיר את אמא שלו ואחותו לבד. וגם אותי. "מה יש לך לעשות בניו יורק?". שאלתי אותו וקולי נקטע בין מילה למילה. הוא התנשף וניסה לשמור על שפיות הכעסתי אוותו אבל זה לא ממש הזיז לי. "לא יודע! אני נוסע לשם אני רוצה להתרחק מכולם. לעזוב את כולם.". "לכמה זמן אתה נוסע?". המשכתי לשאול אותו. "אני לא יודע..". הוא המשיך לסדר את המכונית. "מה זה לא יודע? מה? לשבוע? שבועיים?..". "אני לא יודע!!! לא לא שבוע ולא שבועיים אולי חודש או חודשיים או שנה או כל החיים מה שיתחשק לי!!!". הוא צרח וקולו נצרד. עמדתי שם ודמעה זלגה על חיי. ניגבתי אותה במהירות. לא רציתי שהוא יראה שאני בוכה. הפנתי לו את גבי וניסיתי להירגע. "אז זהו..אתה..מה תעשה עם בית הספר.. עם המחלה שלך.. עם אנה ומיה..?". הסתובבתי אליו חזרה. הוא הפסיק להתעסק בדברים שלו ונשען על המכונית לצידי כשהוא מביט בי. "אני לא יודע אני אעבוד שם ארוויח כסף, אני אשלח לאמא שלי כל חודש סכום שהיא תוכל להסתדר איתו , אני אעבוד בוקר וערב יחסוך גם למחלה המטומטמת שלי ואולי אני אחזור יותר מאוחר ללימודים.". הוא אמר לי בבירור את כל התוכניות שלו. רציתי לשאול אותו עוד משהו אבל לא העזתי. עצמתי את עיניי חזק ושאלתי לבסוף. "ו..ומה..מה איתי?". שאלתי אותו ולא הסתכלתי עליו. היתה שתיקה ארוכה עד שהסתכלתי עליו באיטיות. "מה יהיה איתך מייגן? .. אני לא יודע.. תמשיכי בחיים שלך יש לך את סם עכשיו ו.. לא יודע תסתדרי את לא צריכה אותי זה ברור.". "לא נכון בריאן.. אני.. אתה לא יכול ללכת ככה!". הבטתי בו וניסיתי לשכנע אותו בעיניי להישאר. "מייגן תבי.."  קטעתי אותו באמצע דבריו וצעקתי עליו. "סטון!! אני סטון בשבילך!! לא מייגן!!".  העובדה שהוא כבר לא קורא לי סטון עיצבנה אותי. "אין סטון יותר! סטוןן מתההה ! מתההה מתי תביני שזה נגמר?? אין יותר סטון ואין יותר מייגן ובריאן! איןן!! זה נגמרר!! תכניסי לראש שלך!!". בריאן צעק עלי ובעט במכונית שלו. התחלתי לבכות לא יכולתי להקשיב למה שאמר. הדברים שהוציא מפיו שברו אותי. הוא לא רוצה קשר אלי. "בריאן בבקשה..". "אל תתחנני ואל תבכי כמו ילדה קטנה תעזבי אותי כבר לכיי!! לכיי!! הנה האוטובוס שלך הגיע לכי! אני לא רוצה לראות אותך יותר..תביני שזה נגמר!". הנדתי את ראשי לשלילה והשפלתי אותו. לא רציתי להאמין שהגענו למצב הזה שהוא אומר לי ללכת. בריאן תפס את פניי משני צידיו והביט בי. הוא היה קרוב אלי כל כך שיכולתי לנשק אותו. "זה נגמר מייגן. נגמר!! להתראות!!". הוא הסתכל לתוך עיניי וסימן לי שזה באמת נגמר. תפסתי את כפות ידיו והורדתי אותם מפני. יצאתי מהחניה ורצתי לאוטובוס עליתי עליו והתרחקנו מביתו של בריאן שכנראה אני לא אראה יותר  לעולם.