Decision

פרק 19

"הנה היא פוקחת עיניים". שמעתי קול של אישה לצידי. פקחתי לאט לאט את עיניי וראיתי רופאה בסביבות גיל השלושים מחייכת אלי. הסתכלתי משמאלי ואמא עמדה דומעת ומחוייכת הרגשתי מבולבלת."מה? איפה לן? איפה לן??". התחלתי לצעוק וניסיתי לקום מהמיטה "אני כאן קרציה מה יש?. לן עמדה בפתח חדרי בבית החולים  מחויכת היה לה פלסטר בצד מצחה. "לן? מה? איך? איך זה יכול להיות? את לא מתה??". הבטתי בה ולא האמנתי שהיא עומדת מולי "למה שאני יהיה מתה?! את מנסה להיפטר ממני?!". לן צחקה והתקרבה אלי קמתי מהמיטה וזינקתי עליה התחלתי לבכות והיא חיבקה אותי בחזרה. היא משכה אותי אחורה בכתפיי והביטה בי כלא מאמינה. מה? מייגן מה יש לך? למה את בוכה?!". לן התחילה להילחץ היא לא הבינה למה אני בוכה. התיישבתי בקצה המיטה והתמקדתי ברצפה מצמצתי כמה פעמים בעיניי מנסה להבין מה קרה. "מה..? אנחנו עברנו תאונה ואמרו לי שמתת..איך זה יכול להיות שאת חיה? כאילו אין לי בעיה עם זה שאת חיה אבל מה איך זה קרה??". לן הביטה בי כלא מבינה וחייכה אלי. "כן.. עברנו תאונה אבל קטנה חזרנו מהפארק רכבנו על אופניים והתנגשנו במכונית פה ושם קיבלנו מכות אבל הנה אנחנו בריאות ושלמות את לא צריכה אבל להרוג אותי.!!".לן עמדה ושילבה את ידייה מרוצה. "מה על מה את  מדברת?? איזה אופניים?? היינו במכונית שלך החזרת אותי מבריאן אחרי שרבנו!". לן משכה אותי בידיה והעמידה אותי היא צמצמה את עיניה כלא מבינה. "את? ובריאן? רבתם? על מה את מדברת?! את ובריאן ברגע הכי שמח בחיים שלכם!!". היא התחילה לצחוק "מה?.. אני ובריאן רבנו כי הוא חולה והוא לא רוצה אותי בחיים שלו!". "בריאן חולה.. אהאה במה בדיוק? בסרטן?!". לן הביטה בי רצינית לשניה ואז נקרעה מצחוק. תפסתי אותה חזק בידה והבטתי בה עם עיניים שמנסות להבין את הדברים. "כן לן סרטן כן!". לן המשיכה לצחוק והתעלמה ממני. ניערתי אותה וצעקתי לתוך פניה. "כןן לןן!! הוא חולה בסרטן !". לן עדיין המשיכה לצחוק . . "לןן!". החטפתי לה סטירה בפניה אבל ידי עברה בפרצופה כאילו אוויר. גבותי התכווצו והתחלתי לרעוד דמעות עלו בעיני לקחתי את ידי הרועדת וקירבתי לאט לאט לכייון בטנה של לן ידי עברה בתוך בטנה כאילו כלום עמד מולי. "מה? לן? לן??". דמעות ירדו מעיניי שלן התחילה להתרחק ממני."לןן?? לאן את הולכת??? לןן חכיי ליי!!!". התחלתי לרוץ ללן אבל אז ראיתי שאני רצה במקום ושאני לא יכולה לזוז. "לןן רגעע לןןןן........"

"מייגן, היי מייגן, תירגעי זה רק חלום רע קומי". שמעתי את קולה של אימי בראשי פקחתי לאט לאט את עיניי וראיתי שאני נמצאת בחדר שלי. אמא ישבה לצידי במיטה. ראשי כאב וראיתי מעורפל, יכולתי לראות את השיפשופים ברגליי ובידיי וככה הבנתי שבאמת עברנו תאונה ושזה לא היה חולם. "אמא איפה לן??".ציפיתי שמה שהיה הרגע זה לא היה  עוד חלום ושלן באמת חיה. אמא הביטה בי בפרצוף של החמצה מנסה להגיד לי שאכן זה לא היה שום דבר אחר מלבד  חלום. דמעות עלו בעיני כיסיתי את עיניי בידיי והתחלתי לבכות. "אני חלמתי שלן כאן איתי שהכל בסדר ושהיא חיה את החיים הרגילים שלה, זה..זה לא יכול להיות אמא לאא בבקשהה!!!". בלעתי את רוקי והשתעלתי כמה וכמה פעמים הדמעות לא נתנו לי לנשום. חיבקתי את אמי בחוזקה. היא חיבקה אותי בחזרה חזק ונשקה לקודקוד ראשי. "למה היא מתה לי..אמאא??". הדמעות הרטיבו את חולצתה האפורה של אמא שכבר הצבע היה נראה שחור מאשר אפור. "מייגן היא תהיה..אית..איתך... תמיד היא תשמור עליך..את..". אמא ניסתה להראות חזקה היא ניסתה לדבר אלי אבל לא יכלה כאב יותר ממה שיכולתי לדמיין אי פעם אמא הניחה אותי בעדינות על המיטה. היא קמה מהמיטה ופנתה לדלת היא יצאה אחריה יכולתי לשמוע את קולה שבוכה מרוב עצב. התיישבתי צמוד לגב המיטה וקירבתי את ברכיי אל בטני. חיבקתי את בירכיי והנחתי את ראשי עליהם. שהסתכלתי על הקיר השמאלי שלצידי יכולתי לראות את הקיר המלא תמונות שלי ושל לן שעשינו בתחילת הקיץ. זה היה תחילת החופש ואני ולן לקחנו 400 תמונות שלנו יחד מאז שאנחנו מכירות והדבקנו את כולם לאורך הקיר. הדמעות הרטיבו את המכנס הצימרי שלי. הבטתי בתמונות במשך עשר דקות לפחות התמקדתי בכל תמונה ותמונה והזיכרונות הציפו אותי. ראיתי את התמונה שלי ושל לן בגן שציירנו ציורים לכבוד יום האם שתינו היינו מלוכלכות בצבעים אבל היינו מאושרות. ראיתי גם את התמונה של מסיבת סיום של כיתה ג' אני ולן היינו שתי מכוערות קטנות עם  בגדים פשוטים לעומת הבנות האחרות. ראיתי את התמונה שבפעם הראשונה עשינו מסיבת פיג'מות והזמנו את כל הכיתה אני ולן חייכנו ובפינה רייצ'ל נתקעה. הכרנו אותה עוד מאז. הייתה תמונה שלנו מלפני שלוש שנים שהיינו בהופעה של זמר לא מוכר אבל כייפנו בכל זאת. ראיתי גם תמונות שלנו בחטיבה, בים,במקלחת,שאנחנו ישנות,בטיול השנתי, ביום הראשון שלן קיבלה מחזור, שהיה לי בפעם הראשונה חבר,תמונה עם אבא במסיבת יום ההולדת עשר שלי, אני ולן לפני שנה ביום השנה האזרחית החדשה. ולפני כמה חודשים בדיוק אני והיא תלינו עוד כמה תמונות שיצרנו השנה. תמונות עם דילן,תמונות מהמסיבה של תחילת השנה שבקושי הייתי בה ותמונות עם.. בריאן!. ברגע שראיתי את התמונה עם בראין קמתי מהמיטה והתחלתי לתלוש את התמונות מהקיר אחת האחת. כל משיכה של תמונה מהקיר התלוותה בצעקה של רחמים, צעקתי ומשכתי את כל התמונות מהקיר דפקתי את אגרופי כמה פעמים בקיר. הרגשתי שאני נשברת. שאני לא יכולה יותר.שאני לא מסוגלת. לן איננה. אני ניתקתי כל קשר עם בריאן. החיים שלי אומללים!!. אחרי שהוצאתי את כל סערת הרגשות שלי התקדמתי ללב החדר והתיישבתי על הרצפה באנחה הייתי מוקפת במאות תמונות שנתלשו הרגע מהקיר. נשכבתי לאחור והבטתי לעבר המיטה. על השידה ליד המיטה שלי ישב הפלאפון שלי. חיפשתי כלי עזר כדי  שאני אוכל להעיף אותו על הפלאפון ושיגיע אלי מבלי שאני אצטרך לקום. על הרצפה היה מונח ספר היסטוריה שלפני כמה ימים השארתי שם כי עשיתי עבודה שאני צריכה להגיש. מקדתי את מבטי על הפלאפון וזרקתי בחוזקה את הספר עליו. הפלאפון עף בחבטה לכיווני ומשכתי אותו אלי. שום הודעה. שום שיחה.  קיבלתי מליוני שיחות והודעות. אבל אף אחת מהן לא היתה מבריאן. אני. אני. מייגן אנטוני. שלפני יומיים בדיוק היתה חברה שלו. שהוא במקררהה אמור לאהוב אותי. עברה תאונה.. חברה שלה עזבה אותה ומתה והלכה לעולם שכולו טוב. והוא. אפילו לא טרח להתקשר. כאב עצום נחת עליי ושכבתי שם על הרצפה מוקפת בתמונות שאני לא רוצה להביט בהם שוב. בוכה. ועצובה על החיים החרא שנפלו בגורלי...