Decision

פרק 39

נכנסתי לביתי אחרי כמה שבועות שלא הייתי שם. הרגשתי כאילו גופי עומד להיכנע וליפול. לבית היה ריח של בית. הריח הקבוע שנמצא בחלל. האורות היו כבויים וכרגיל רק האור הקטן במטבח דלק. התיישבתי על הכיסא במטבח והנחתי את ראשי בין ידיי שהיו שעונות על גבי השולחן. "עכשיו יש לו הרבה בחורות סביבו, ממש ברגע זה, הוא לא צריך אותך זנזונת". מילותיו של אותו בחור מסריח לא יצאו מראשי. לא האמנתי על בריאן שיעז לעשות לי דבר כזה. למרות כל הכאב והסבל שנגרם לו, לא חשבתי שירד לרמה כזו נמוכה. ירדתי מהכיסא שהיה גבוה בכמה סנטימטרים מהרצפה ופתחתי את דלת המקרר. המקרר היה מרוקן, לא לגמרי, אבל הוא לא היה במצבו הקבוע. כמה בקבוקי שתיה לא מלאים עד הסוף היו על המדף, כמה גבינות ומעדנים. הוא היה ריק. כנראה אמא חסכה בהוצאות של אוכל בזמן שלא הייתי בבית, או שהשוטר- חבר שלה , מה שהוא לא יהיה דאג לה כל ערב ולקח אותה למסעדה. "אין סטון יותר! סטון מתה! מתה מתי תביני שזה נגמר?!". קולו של בריאן עלה במוחי. אחזתי בדלת המקרר בחוזקה והוצאתי בידי השניה את בקבוק התפוזים. "אין יותר סטון, ואין יותר מייגן ובריאן, זה נגמר תכניסי לראש שלך". מזגתי כוס מלאה בתפוזים ושתיתי במהירות. אולי עוד מאז כבר היה לו קטע עם העסק המלוכלך הזה?. החזרתי את התפוזים למקרר, אפילו לא היה לי כוח לשטוף את הכוס. לקחתי את הפלאפון בידי ועליתי במדרגות. "אני בטטה? מתי הסתכלת על עצמך במראה בפעם האחרונה יא פרה!". נזכרתי באותם רגעים שבריאן היה אצלי בחדר ובילינו ביחד שעות. שעות של צחוקים ושל כיף. חיוך ביצבץ על שפתי בזמן שנזכרתי בדברים אלו. עליתי לחדרי. "אני אוהב אותך סטון". מילותיו של בראין הידהדו בראשי ולא נתנו לי מנוח. הוא אהב אותי. הוא נלחם עלי. שלן הלכה הוא היה שם לצידי. הוא שכב לידי במיטה ואמר שהוא אוהב אותי. יותר מכל דבר אחר. דמעות זלגו מעיני והרגשתי דקירה חזקה בחזה. צנחתי על המדרגות ותפסתי במעקה , מנסה להגיע כמה שיותר מהר למעלה. חדרה של אמא היה יותר קרוב. נכנסתי לחדרה ונזרקתי על המיטה שלה. חיבקתי את השמיכה בחוזקה והתייפחתי לתוכה."נו מה נסגר?? סתכלו לאן שאתם הולכים!- את בסדר.- אני? אני נראת לך בסדר אני נראת כמו טיפשה!- גם ככה את יפה". כל כך רציתי לחזור לאותו הרגע שנפגשנו ולשנות את הכל. אני אוהבת אותו. יותר מכל דבר אחר בעולם הזה. רציתי להילחם עליו. רציתי להיות לצידו ולהגיד לו לא ללכת. הייתי מוכנה לנסוע אליו עכשיו ולהחזיר אותו אליי. אבל הוא לא שווה את זה . הוא פשוט לא שווה את זה!. צל התנשא מעל ראשי. הצצתי מבעד לשמיכה וראיתי את אמי עומדת המומה ובוהה בי. כנראה לא האמינה שאני בבית ועוד במיטה שלה. "מייגן..". אמא ראתה את עיניי הנפוחות והאדומות והתיישבה בזהירות בקצה המיטה. "אמ.א". הייתי זקוקה לה יותר מכל דבר אחר. הייתי לבד. ממש לבד. והייתי זקוקה לחיבוק שלה. לא משנה כמה כעסתי עליה. וכמה נפגעתי ממנה. הייתי צריכה את החברה שלי בחזרה. טפחתי על צד המיטה הקר שהיה לידי וסימנתי לה לבוא לשבת לצידי. היא זחלה לתוך המיטה ונשכבה מולי. היא ליטפה את שיערי וניגבה את דמעותיי. "אמא..רע לי  רע לי.". החזקתי את הדמעות בגרוני אך וויתרתי ונתתי להן לצאת אמא אימצה אותי לחיקה וחיבקה אותי חזק. "זה יעבור מייגן הכל יעבור".