"אבא אתה חסר לי..מאוד! אני זקוקה לך אבא. לחיבוק שלך, לליטוף שלך, לחום שלך אני...אני מתגעגעת אליך. גם אם אמא מנסה להסתיר אני שומעת אותה בלילות בוכה וקוראת לך. אבא.. המחלה הארורה הזאת לקחה אותך ממני." ישבתי על החול ליד מצבתו של אבא. כמעט שנה וחצי עברו מאז שעזב אותי ואת אמא. " אבא אני נשבעת לך, גם אם היית כאן אני יודעת שלא היית אוהב את זה אבל נשבעתי בשבילך ובמיוחד בשבילי לא לאהוב מישהו יותר. אני לא רוצה להיפגע יותר. להתאכזב שוב. אני נשבעת אבא". ניגבתי את הדמעות מעיניי וקמתי מהחול. שפשפתי את מכנסיי הג'ינס שלי ופניתי לכיוון היציאה של בית הקברות. "סטון" שמעתי מישהו קורא. לא היה עוד אדם חוץ ממני בבית הקברות אז כנראה התכוונו אלי. הסתובבתי וראיתי את בריאן. "בריאן? מה אתה עושה פה?". "אומרים שלום סטון את יודעת.." "שלום בריאן, עקבת אחרי?" הוא גיחך ושוב גומה ביצבצה על לחייו. "לא. באתי לבקר את אחי הגדול." לרגע הרגשתי מטופשת ששאלתי אותו מה הוא עושה כאן. מה עוד הוא יכול לעשות אם לא לבקר מישהו שהלך לו? "ומה את עושה כאן?" לא רציתי להגיד לו. אני עדיין לא מכירה אותו בשביל לספר לו דבר כזה. "אוקיי. הבנתי. את לא רוצה לספר, את גם לא חייבת,אז אולי פשוט נלך מכאן?" "נלך מכאן? אני ואתה? ביחד?" שאלתי אותו מנסה להבין למה הוא מתכוון. "כן. אני ואת, אל תדאגי אני לא יאכל אותך, נו יאללה בואי." לפני שהספקתי לענות לו הוא תפס בידי ומשך אותי אל מחוץ לבית הקברות. הוא בא להיכנס למכוניתו, הייתי עם אופניים. "בריאן.. אמ.. אני עם אופניים ואני לא מתכוונת להשאיר אותם פה "חכי שנייה" הוא חחיך ודיבר בצורה מסתורית. הוא נעלם ולאחר כמה דקות הוא חזר עם זוג אופניים. "מה? מאיפה הבאת את האופניים?". "השכרתי אותם. את יודעת בעיר הזאת יש אופניים בכל חור אפשרי". את האמת הוא צדק. "אני לא רוצה שתרגישי שונה סטון" הוא קרץ לעברי ועלה על אופניו. חייכתי לכיוונו חיוך מאולץ. ועליתי על אופני. "לאן נוסעים?" שאלתי את בריאן כשהתחלנו לרכב. "חכי ותראי". רכבנו ככה במשך חצי שעה. באמצע הדרך עצרנו וקנינו גלידה לדרך. "בריאן..אוו אני כבר התעייפתי ואנחנו ממש קרובים לבית שלי". "תפסיקי להתלונן....והנה הגענו!!". בריאן ירד מהאופניים מתנשף אך מרוצה. החשיך בחוץ. מנורות העיר נדלקו מזמן. הדמעות בעיני ניסו לצאת אך חסמתי אותן. בריאן לקח אותי לאותו הפארק שהייתי הולכת מדי ערב עם אבי, ראיתי את האגם והברבורים. לא יכולתי לשאת את זה. "אפשר ללכת בריאן?" ביקשתי ממנו בזמן שהתיישבתי על הספסל, השפלתי את פניי כדי שלא יראה שאני בוכה. "אבל סטון למה ללכת הרגע באנו!". הוא התיישב לידי והניח את ידו על ברכי. "אני הולכת!!!" צעקתי והעפתי את ידו של בריאן מרגלי. "אבל מייגן...מה.. מה נסגר?!" הוא צעק ועליתי על אופניי. רכבתי הכי מהר שיכולתי לכיוון ביתי. ידעתי, ידעתי שאסור לי להתחבר ולהכיר אנשים, ידעתי שהם יפגעו בי.
YOU ARE READING
Decision
Teen Fictionמייגן אנטוני, בת שש עשרה חיה את החיים הכי מאושרים שיכלה לדמיין אי פעם. אך דבר אחד הורס לה את הכל. מות אביה. חייה משתנים מקצה לקצה והיא נשבעת לא לאהוב יותר. אבל הדברים משתבשים והיא מכירה נער שתצטרך להחליט החלטות חשובות לגביו והכי חשוב לגביה!
