עמדתי באמצע אולם שחור. לא ראיתי כלום. ראיתי רק אור קטן ולבן. אבא עמד שם והביט בי. "אבאא" ניסיתי להתקדם לעברו ולא יכולתי לזוז."אבאא". "אל תשכחי מה אמרתי לך. אל תשכחי מה אמרתי לך, אל תשכחי!" "אבאא מה? מה אתה עושה פה אבאא?". מייגן!. לפתע שמעתי את קולו של בריאן חזרתי לאותו החדר בו שכב בריאן הוא הרגע סיפר לי שהוא חולה. "ברי..". "גברתי אני אבקש ממך לצאת מהחדר לכמה דקות אני צריכה לבדוק אם אפשר לשחרר את המטופל". האחות נכנסה לחדר וביקשה ממני לצאת. נכנסתי להלם. יצאתי מהחדר והתחלתי לבכות ולצעוק לן רצה לעברי ותפסה אותי. "מייגן מה יש לך? מה קרה לבריאן?? תירגעי!!". הדמעות חנקו אותי והקשו עלי הייתי צריכה להתאמץ כדי לדבר. "הוא חו..חולהה.בר..בר..בריאן חולה..הוא חולה.הוא חולה!!! לןן הוא חולהה כמו אבאא!! זהה קורה לי שוב הוא חולה כמו אבבבאא". לן הביטה בי המומה דמעות זלגו מעיניה. "אנחנו נעזור לו, אנחנו נע..נעזור לו.." קולה של לן נקטע היא לא האמינה למה שהיא בעצמה אומרת. "בן זוגך משתחרר גברת מייגן את יכולה להיכנס אליו". האחות יצאה מחויכת מחדרו של בריאן. רצתי לתוך חדרו והוא עמד על רגליו כאילו לא קרה כלום. תפסתי את פניו ולא הפסקתי לבכות. "אני לא אעזוב אותך אף פעם! אני לא אעזוב אותך אנחנו נעבור את זה ביחד ואנחנו נישאר חזקים שמעת אותי שמעת?!" הרגשתי את דמעותי בתוך פי הם היו מלוחות. בריאן נישק אותי והצמדתי אותו לגופי בחוזקה. "אני אוהב אותך אני אוהב אותך סטון". יצאנו מהחדר ולן רצה לבריאן וחיבקה אותו. היא הניחה את ראשה על כתפו והתייפחה. שילבתי את ידי והתרחקתי מהם טיפה עיני שרפו בריאן חיבק את לן בחזרה ויכולתי לראות שגם הוא בוכה ."בריאן אתה תעבור את זה אנחנו איתך אל תשכח אנחננו איתךך!". "אני יודע לן אני יודע". בריאן תפס את פניה של לן ונישק אותה על לחיה. תפסתי את ידו של בריאן ויצאנו מבית החולים. לן נהגה ואני ובריאן ישבנו במושב האחורי. "בריאן מה עכשיו? מה עושים עם המחלה שלך?,. "כלום". הייתי המומה הוא אמר את זה בכזאת פשטות. לא עניתי לו עד שלן הורידה אותנו בביתו. השעה היתה אחת עשרה בלילה עמדנו מחוץ לביתו ורק אז הרשיתי לעצמי לצעוק עליו. "מה כלום?. אה מה כלום? אין ניתוח? אין תרופה? אין משהו? אני לא אתן לך למות לי! אני לא אתן לך!". צעקתי עליו והתחלתי לבכות. הוא חיבק אותי חזק . "אני לא אמות לך,כי אנחנו כבר לא נהיה ביחד". הרחקתי אותו ממנו והפסקתי לבכות. "מה? מה זאת אומרת לא נהיה ביחד?!". "מייגן אני.. אני לא רוצה שתעברי את זה איתי.." "אתה נפרדד מממני?????". "סטון אני לא רו..". "אתה נפרד ממני? אתה נפרד ממני!! אני לא עוזבת אותך אתה חי בסרט!". "סטון לכי..לכי לסם תחיי איתו תאהבי אותו ותישכחי ממני אני לא רוצה שיהרסו לך החיים בגללי..". "אני לא.." "מייגן תלכי מפה! עכשיו!". התקרבתי אליו וליטפתי את פניו . בכיתי. "אתה לא עושה לי את זה..". "תלכי..". הוא נתן לי נשיקה קטנה על השפתיים והרחיק אותי ממנו. "לא..". הוא הסתובב והתחיל לצעוד לעבר ביתו מבלי להסתכל לאחור .
טובב.. אז קודם שבוע טוב לכולם.. הפרק קצר אבל אמרתי שעדיף שאני אכתוב מאשאר שלא...נורא שמחתי לראות את הסיפור שלי. אני מקווה שאני אמשיך לכתוב את ההמשך השבוע אז תודה לכולם ושיהיה לכם שבוע מושלםם!!.. :):)
YOU ARE READING
Decision
Teen Fictionמייגן אנטוני, בת שש עשרה חיה את החיים הכי מאושרים שיכלה לדמיין אי פעם. אך דבר אחד הורס לה את הכל. מות אביה. חייה משתנים מקצה לקצה והיא נשבעת לא לאהוב יותר. אבל הדברים משתבשים והיא מכירה נער שתצטרך להחליט החלטות חשובות לגביו והכי חשוב לגביה!
