Decision

פרק 41.

יצאתי במהירות מהבקתה. האוויר היה קריר. אך גופי רעד מרוב הלם. ניסיתי להגביר את קצב ההליכה. לא ידעתי איך לחזור הביתה, במיוחד לא ידעתי איך יוצאים מהכפר הזה. פניתי לרכבו של סם. אך מיד חזרתי בי ופניתי לדרך השניה. שמעתי דלת נסגרת כנגד הרוח וידעתי שזה סם. "מייגן!!!" סם צעק בשמי. לא הסתובבתי, התחלתי לרוץ, רציתי להתרחק כמה שיותר ממנו, הייתי מבולבלת וממש לא היה לי כח לתת לו הסברים עכשיו. "מייגן!!!!!!" סם צרח. בזמן שרצתי במורד הכביש הסתובבתי לחלקיק שניה כדי לראות את פניו של סם. הוא היה המום וחסר אונים. המשכתי לרוץ והגעתי לפניה. הסתכלתי מעלי וראיתי שלט מעץ ישן שכתוב עליו "יציאה לכביש הראשי- המשך ישר". ראו שהשלט הזה הוא היחיד בכפר הנטוש הזה. המשכתי ישר כפי שהשלט אמר אך שמעתי קול מנוע מתקרב אלי מאחור. אולי  זה סם. הוא ינסה להגיע אלי וכמובן יצליח. הכביש הואר על ידי אורות מכוניתו של סם. רצתי בלי הפסקה. ראיתי את הכביש הראשי ממש ממולי. חציתי במהירות את הכביש הצר לצידו השני ומשם לכביש הראשי. אורות מכוניתו של סם נעלמו מתחת לרגלי. ונרגעתי מעט, אך לא לגמרי. נעמדתי בשולי הכביש וניסיתי לעצור כמה שיותר מכוניות. למזלי עצרה לי מכונית ובתוכה אישה בסביבות גיל השלושים. נחמדה. היא עצרה לי ופתחה את החלון. " את נוסעת לכיוון העיר?". "כן, בואי היכנסי". קפאתי מקור ונכנסתי לרכב. היא התחילה לנסוע ובדיוק לידנו סם עבר במהירות. התנשפתי מתוך הקלה והבטתי בחלון. השתררה דממה. "אז מה נערה כמוך עושה בלילה הנורא הזה בחוץ?" היא הביטה חצי בי חצי בכביש . ממש לא היה לי חשק לענות לה אך הייתי חייבת. היא עשתה לי טובה לפחות אני אענה לי. השבתי לה בצחקוק. "גם אני האמת לא יודעת". בהתחלה היא הביטה בי בחוסר הבנה אך מיד לאחר מכן חייכה, כנראה הבינה שלא כדי לה להתערב ופשוט להגיע ליעד. לאחר עשר דקות של נסיעה רצופה עלכביש הגענו למרכז העיר. היא הורידה אותי ליד האגם שהייתי מטיילת עם אבא. הודתי לה על שלקחה אותי וצעדתי לכיוון הבית. לא האמנתי לשיחה שלי ושל בריאן. לא האמנתי שהוא באמת מתכוון לחזור בשבילי.
"שישים שיחות שלא נענו מסם" הסתכלתי על צג הנייד שלי בזמן שהעברתי ערוצים בטלוויזיה. אני לא אענה לו. וגם אם כן מה אני אגיד לו? שאני מצטערת? על מה? על הרגשות הלא מוסברים שלי? "מיי!!" אמא קראה לי מחדרה. "מה מאמ?" "רואים משהו מעניין?". " לא יודעת בואי תשבי ונבדוק". לאחר שעה וחצי של צפייה בטלוויזיה אמא פרשה לחדרה. זו היתה שעת צהריים ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי לבית הספר לא הלכתי. ממש לא רציתי להיתקל בסם. אז החלטתי שאני אנקה קצת את הבית. נכנסתי למחסן והוצאתי דלי, מגב וסמרטוט. וניגשתי למטבח. נשמע צלצול בדלת ודפיקות חזקות על גבה. "מי זה?" שאלתי והנחתי את החפצים במטבח. ניגשתי לדלץ באיטיות. "מייגןן!!! תפתחי לי את הדלתת עכשיו!!!" שמעתי את קולו של סם מבעד לדלת ומיד נרתעתי וצעדתי לאחור. הבטתי סביבי ולא ידעתי מה לעשות." תפתחחייי את הדלתת לעזאזלל!!! תדברי איתי!!". "מייגןןן?!??" אמא צרחה מחדרה בבהלה ורצה למטה. "מי זהה??". עצרתי את אמי כמה רגעים לפני שפתחה את הדלת בגסות. "לא לא לא אמא אמא דקה! אל תפתחי זה סם אל תפתחי לו" לחשתי לה במהירות. אמא הביטה בי המומה. " מה הבעיה עם סם?? למה לא לפתוח לו?!!". אמא ניסתה למצוא תשובה לסיטואציה המוזרה הזו. " אני אספר לך אחר כך!רק אל... תפתחי!!". הסתכלתי עליה במבט מתחנן. "את נשבעת?!??" "כן כן רק בבקשה תלכי".אמא הסתכלה לי היטב בעיניים ועלתה לחדרה. "תפתחייי לי את הדלתת המזורגגת הזאתת!! אני אשבור אותה!! . עד שלוש אם את לא פותחת אני מפיל אותה אחת...". נשמתי עמוק ולא ידעתי מה לעשות. סם באמת מסוגל להפיל את הדלת."שתייםםם..." התקרבתי לדלת באיטיות."שלו...!!" פתחתי את הדלת במהירות לפני שהייתי מוצאת אותה מחוץ לציריה. סם עמד מבעד לדלת מתנשף וזועם. "סם תלך! אין לי אל מה לדבר איתך!". "מה זה אין לך על מה לדבר איתי??!! יש לנו כל כךך הרבהה לדבר!!". הגעתי למסקנה שאני צריכה להיות החלטית ולצאת אמיצה. "אני מאוהבת בבריאן! אין יותר פשוט מזה. זה נגמר בינינו! אני לא אוהבת אותך!!" סם הביט בי חצי המום חצי פגוע עד עמקי נשמתו. לא יכולתי עוד לראות את הבעת.פניו השבורה  וטרקתי את הדלת בפניו. השענתי את אוזני על הדלת בכדי לשמוע אותו מתרחק. לאחר ששמעתי ששקט בחטץ ואין נפש חיה נשמתי עמוק ובכיתי בחוזקה. הרגשתי כאב עצום. לא יודעת אם בגלל שאיבדתי את סם ואולי זו טעות חיי או בגלל שאמרתי לו את זה בכל כך קרירות. לא ידעתי אם זה שווה או אבל בסופו של דבר עשיתי את מה שעשיתי ואני אצטרך לשאת בתוצאות.