Decision

פרק 20

קמתי מהרצפה.נשמתי עמוק והתחלתי לאסוף את כל התמונות שלפני כמה דקות תלשתי בחוזקה מהקיר. אספתי תמונה ועוד תמונה. אחרי שאספתי את כל התמונות שמתי אותם על המיטה שלי והתיישבתי לידן. סידרתי אותן אחת אחת וישרתי את כולן , הייתי צריכה להדביק אותן שוב על הקיר. ראיתי את התמונות שלי ושל בריאן. לא ידעתי מה לעשות איתן לא רציתי אותן אצלי יותר.לא רציתי לראות אותו,או אפילו זכר קטן ממנו. קמתי מהמיטה ולקחתי איתי את התמונות שלי עם בריאן. בהתחלה לקחתי מספריים וגזרתי את לן ואותי מהתמונות,לקחתי את שאריות התמונות של בריאן ויצאתי מהחדר. הבית היה שקט. אמא כנראה הלכה אין לי מושג לאן. ירדתי לאט לאט במדרגות,הרגליים והברכיים כאבו לי בגלל התאונה.נכנסתי למטבח וחיפשתי את הגפרורים לא מצאתי אותם בשום מקום. "אוףף נו באממתת גם כן כולה גפרורים וגם זה צריך להיות קשה?!". רטנתי לעצמי בזמן שפתחתי את המקרר. הוצאתי את מיץ התפוזים ואז ראיתי אותם שם. הגפרורים היו במדף הראשון במקרר ליד  הגבינות "אוי אלוהים האמא הזאת לא יודעת מה שהיא עושה!". סגרתי בטריקה את המקרר. ולקחתי כוס מהארון מזגתי לי כוס תפוזים, שתיתי והנחתי אותה בכיור. לקחתי את התמונות של בריאן ושמתי אותם בתוך מגש. הדלקתי כמה גפרורים וזרקתי על המגש. לאט לאט ראיתי איך התמונות עולות באש. אני זוכרת שהייתי קטנה אבא תמיד לימד אותי שאסור לשרוף תמונות כי אז זה מביא מזל רע לאותו האדם שבתמונה. אמנם לא רציתי שלבריאן יהיה מזל רע למרות זה שאני שונאת אותו אבל כמובן שרציתי להיפטר מהתמונות שלו ומהר. דמעות זלגו מעיני ונכנסו לתוך חתכי שקיבלתי בפנים. שמעתי לפתע את הפלאפון שלי מצלצל מהחדר. השארתי את המגש הבוער במטבח ומיהרתי לעלות במדרגות. נורא היה לי קשה לעלות התאמצתי כמה שיכולתי .הטלפון המשיך לצלצל ובכל צלצול שלו חשבתי שאולי לן מתקשרת,אולי זו הפעם האחרונה שהיא תדבר איתי. "לן,חכי לי אני באה.. חכיי ליי!!". צעקתי במעלה המדרגות כאילו שהיא שמעה אותי באמת. הגעתי לחדר מתנשפת, הפלאפון הפסיק לצלצל ולקחתי אותו מהרצפה במהירות. אמא. אמא התקשרה. חייגתי אליה שוב אחרי שני צלצולים היא ענתה. "למה את לא עונה??,. שמעתי קול דאגה בקולה של אמא. "גם אסור לי ללכת לשתות?!". צעקתי עליה מעבר לקו השני. אמא נאנחה. "טוב.. בסדר.. רק אל תתרגזי..". שמעתי צרידות בקולה של אמא. "טוב.. מה רצית?". "אני אבוא לאסוף אותך עוד חצי שעה ל..". "ל..?". לא הבנתי לאן היא תבוא לקחת אותי. "להלוויה של לן..". אמא אמרה את זה לבסוף. המילים שלה ננעצו בתוך ליבי ועצמתי את עיניי בחוזקה מנסה להתעורר מהסיוט  הזה. דמעה זלגה על לחיי. "טוב..". אמרתי בחוסר רצון.   אמא ניתקה וזרקתי את הפלאפון על המיטה,הוא קיפץ על המיטה ונחת בחבטה על הפוף. ירדתי שוב במדרגות האש ניכבתה ונשארה רק אבקה שחורה מהתמונות של בריאן. פתחתי את הפח וזרקתי לבפנים את כל האבקה. אני לא רוצה להיתקל בה שוב. התיישבתי מסביב לשולחן והנחתי את ראשי באנחה על שתי זרועותיי שנישענו על השולחן. לא יכול להיות. לא יכול להיות. שאמא הולכת עוד מעט להסיע אותי להלוויה של לן להלוויה של לן "לא לןן לאא בבקשהה זה לא אמור להיגמר ככה זה רק התחיל נווו לןן!!!". צעקתי והעפתי את כל הכיסאות שבמטבח. עכשיו כבר רצתי במעלה המדרגות למרות שכאב לי. ניכנסתי לחדרי ופתחתי את הארון הוצאתי מכנס בד שחור וגופיה שחורה דקה. היה קר מאוד בחוץ אבל זה לא הזיז לי העדפתי לקפוא למוות וללכת ללן. במשך הזמן שהתארגנתי הדמעות ירדו עיניי לא השמעתי קול בכי פשוט הם יצאו בעצמם. נעמדתי מול המראה. עיניי ואפי שרפו לי. העיניים מהדמעות והאף מהקינוחים. אספתי את שערי השחור לקוקו מקורזל וניגבתי את עיניי. שמעתי קול רשרוש מפתחות אמא הגיעה. "מייגן!". שמעתי את אמא צועקת לי מלמטה. לא עניתי לה. לא היה לי כח לדבר איתה ועם אף אחד אחר עכשיו. שמעתי את צעדיה של אמא מתקרבים לחדרי. היא נעמדה ליד דלת חדרי בידיים שלובות ועייפות.אמרתי לעצמי שאני אמורה להיות חזקה למרות אהבתי ללן יש אנשים שיותר כואב להם עכשיו ממני. נשמתי מנשימה עמוקה ונשפתי. הסתובבתי לאמא והסתכלתי עליה. "נלך?" .אמא עמדה שם ולא דיברה היא היתה מהופנטת. "אמא!". הרמתי את קולי מנסה להעיר אותה מהחלום  שנכנסה אליו. "מה..אהה.כןן.רגע.. צריך לחכות לדילן הוא גם בא איתנו למשמע שמו של דילן דמעות עלו בעיניי. דילן. הוא אהב את לן יותר מכל דבר אחר. הוא תמיד דאג לה ושמר עליה.והוא אפילו לפני חודש קנה לה טבעת והבטיח לה שבנשף סיום שנה הבאה הוא יציע לה נישואים. אני זוכרת איך לן קרנה מאושר שהוא אמר לה את זה. נשף סיום. לן חיכתה כל חייה לנשף הזה ואפילו אליו היא לא תצליח להגיע.התיישבתי בעייפות על מיטתי ותחבתי את ידיי מתחת ליירכי מנסה לחמם אותן. "קחי איתך סוודר".  אמא אמרה לי ופנתה לכיוון הארון שלי. "שלא תעזי אפילו להביא לי סוודר"! פקדתי עליה. אמא התיישבה לידי במיטה ומיד קמתי. "מייגן! את חייבת להרגיע אני יודעת שזו טראומה בשבילך אבל את צריכה ללמוד לשלוט על ההתנהגות שלך את מסוגלת לפגוע גם בעצמך!". הבטתי בה עצבנית וחסרת כח לדבר איתה. "אמא אל תזבלי לי תשכל! תודה!". יצאתי מחדרי וטרקתי את הדלת ירדתי במדרגות וישבתי בגסות על השטיח בסלון. נשמע צלצו בדלת. תוך כמה שניות אמא כבר יצאה מחדרי והספיקה לפתוח את הדלת "שלום". יכולתי לשמוע את קולו השבור של דילן שנכנס מבעד לדלת. "בוא בוא תיכנס". אמא נתנה לדילן לעבור ולהיכנס. הוא לבש מכנס ג'ינס רחב ונמוך וחולצה שחורה דהויה. ידיו היו בכיסיו וראשו היה מושפל. יכולתי לראות שהוא בכה.והרבה. קמתי במהירות מהרצפה וצעדתי אליו באיטיות. הוא הרים את ראשו לאט והסתכל עלי. עיניו היו אדומות כאילו הוא שיכור .יכולתי לראות את העצבות שבפניו בכל גופו. דמעה זלגה מעינו הימנית ושראיתי זאת גם אני התחלתי לבכות. מיהרתי אליו וחיבקתי אותו הכי חזק שיכולתי לחבק מישהו אי פעם. הוא תפס אותי חזק גם ונעץ את ידיו בגבי העליון. ההוא הניח את ראשו על כתפי והתייפח. הנחתי גם אני את ראשי על כתפו ובכיתי איתו אבל בשקט. הוא בכה בקול. נורא חזק. "מייגן..היא..אני..אנחנו אמורים להתחתן עוד שנה..אי..איך ..איך היא יכלה.. לעזובב אותי.. היא ..ה.ההבטיחחהה לי!!! מייגן היא הב..הבטיחה..לי..שהיא..תקנה..את השמלה הכי.. יפה שיכולה להיות.. ושהיא תעשה אותי הבנאדם הכי מאושר בעולם... לממהה היא עזבהה ככה???". לא היה לי מה להגיד כי כל מה שאני אנסה להגיד לא יצא לי מהפה וגם.. ידעתי שהוא צודק בכל. בכל מה שהוא אמר. רק ליטפתי אותו וקיוותי שזה מספיק. אמא ניגשה אלינו עם כוס מים קרים. היא נתנה לדילן לשתות הוא התיישב על הספה וניסה להירגע. "תודה". הוא הרים את ראשו אל אמי והודה לה. פניו היפות של דילן נהרסו בגלל הצער והכאב שהיו בו. "נראה לי שכדי שנתחיל לזוז.. אני לא רוצה שנאחר..". אמא דיברה בעדינות כלפינו. הנחתי את ידי על כתפו של דילן. "קדימה קום תהיה חזק דילן". ליטפתי אותו שוב ונישקתי אותו במצחו. קמנו מהספה ויצאנו מדלת הכניסה..".