Decision

פרק 43

נכנסתי לבית החולים. הרגשתי כאילו גלים של עצב ודיכאון מתנופפים לעבר פני, כל כך הרבה דברים קרו כאן, כל כך הרבה דברים שהייתי מוכנה לשנות או פשוט לשכוח מהם. התקדמתי לעבר המעליות. קבוצת אנשים עמדה לידה וחיכתה שם בשקט, כל אחד טרוד בבעיות שלו. לא כל כך ידעתי לאיזו קומה לעלות ולאיזו מחלקה לפנות. המעלית הגיעה והחלטתי לחכות לבאה אחריה. שלחתי לאנה הודעה על המקום בו היא נמצאת, לקח לה זמן לענות, אז בינתיים הוצאתי כמה שקלים מהכיס וקניתי לי פחית של קולה. התיישבתי על הספסל שנח ליד המעליות עד ששמעתי צליל הודעה שפיקס אותי.
"קומה שלישית, מחלקה אונקולוגית."
האוויר לא נכנס לראותיי, פני נפלו למראה ההודעה. האנשים היחידים שמגיעים למחלקה הזו אלו אנשים שנגעה בהם ולא אחרת... מחלת הסרטן.
פניי נתקפו חרדה וניסיתי לחזור לעצמי. לא הבנתי מה קרה, איך היא הגיעה למצב הזה? נכנסתי למעלית ואצבעותיי רעדו כאשר התכוונתי ללחוץ על קומה שלישית.
הסתכלתי מחלון המעלית וראיתי איך אני עולה קומה ועוד קומה עד שהגעתי לקומה השלישית. הדלת נפתחה. רגליי לא הצליחו לעבור מבעד לדעת, גררתי אותן בכח החוצה. אל מול פני היתה תמונה ענקית של כל הרופאים החשובים של המחלקה, מצידי הימני שורות של כיסאות גלגלים, ומצידי השמאלי שלט למחלקה.
פניתי שמאלה ונכנסתי למחלקה, שתי אחיות שוחחו ביניהן ועברו לידי, אישה בסביבות גיל ה50 הסתובבה לאט עם כיסא גלגלים לאורך המחלקה, ובפינה רחוקה בסוף המסדרון ראיתי את אנה הולכת הלוך ושוב בחשש.
הדברים התחילו להסתבך לי עוד יותר.
אם אנה עומדת על הרגליים.. אז מי מאושפז?
התקדמתי לעברה והרופאה בקבלה הרימה את ראשה והסתכלה עלי. המשכתי להתקדם לעברה עד שהיא קלטה אותי.
" מייגן!" היא רצה קלות לעברי, היא זינקה עלי בחיבוק חזק והניחה את ראשה על כתפי. היא היתה נראית שונה מהפעמים הקודמות שראיתי אותה, שיערה היה אסוף לקוקו גבוה, מתוח ומסורק, היא לבשה סקיני שחור וסריג קשמיר אדום. אוזניה היו מקושטות בעגילים ופניה היו מוארות לעומת הפעמים הקודמות שבהם היא נראתה עצובה, עייפה.
"היי.. אנה" השתחררתי מחיבוקה ועניתי לה בנימה נעימה ומרגיעה.
" מה קרה? למה אמרת לי לבוא לכאן מהר? מה קורה , חשבתי שכבר קרה לך משהו ועוד שאמרת לי לבוא למחלקה הזו , הלב שלי בהחלט צנח"! אמרתי לה את כל מה שישב לי בפנים במשך חצי שעה וחיכה להתפרק. היא ציחקקה קלות. " אני אלך לי. עדיף שתיכנסי לחדר שמאחורי. רק. בבקשה ממך. אל תעשי רעש. תודה מייגן, אני אוהבת אותך כל כך". הבטתי בה מחוסרת מילים, היא נשקה על לחיי וחלפה על פניי. נותרתי בודדה ליד אותו החדר, בהלם מוחלט, לאן היא הלכה? למה היא הביאה אותי לכאן בכלל?
פחדתי להיכנס לחדר הזה, לא ידעתי מה יש שם, מה כבר יכול להיות שם?.
לקחתי נשימה עמוקה והתקדמתי עוד כמה צעדים לעבר החדר. פתחתי את הדלת בזהירות. החדר היה חשוך ורק מנורה קטנה צהבהבה האירה קלות את החדר. דחפתי את ראשי בכדי לקלוט מה מתרחש בחדר. ראיתי כיסא בצד החדר, ראיתי מכשירים מוזרים, שירותים, כיור, מיטה.. מיטה.. מישהו שכב עליה.פתחתי עוד קצת את הדלת כך שגופי הצליח לעבור דרכה. נזכרתי במילותייה של אנה, צעדתי בשקט לעבר המיטה.
"אאעע".! צעקה נפלטה מפי. החנקתי את זעקותיי בעזרת ידיי ודמעות החלו לזלוג מעיניי.
" לא לא לא בבקשה!!" לחשתי לעצמי בשקט וקיוותי שזה לא מה שאני חושבת.
בריאן היה שרוע על המיטה, כמעט 30 קילו פחות ממשקלו הרגיל. הוא היה רזה. אנורקס. שערו היפה והשופע כבר לא נכח על ראשו, מה שנותר זה רק קרחת מבריקה ומצוחצחת, עצמות לחיותיו היפות שכל כך אהבתי , כבר לא בלטו וגרמו לי להסמיק, אלא בלטו עד לעמקיי נשמתו, הוא החוויר. ידי היו צמודות לצידי גופו ומכשירים מזעזעים היו מחוברים אליו מכל כיוון.
זה לא אמיתי. מתי מצבו החמיר עד למצב הזה? בנאדם שחולה במחלה לא אמור להיראות ככה . לא ככה!! ככה נראה בנאדם מת! לא חי מת!
נצמדתי לקיר שמאחורי ולא הייתי מסוגלת להתקדם אפילו צעד אחד לעברו. פחדתי.
גופו היה נראה כה דק ושברירי, רק מנגיעה אחת שלי יכאב לו.
הסתכלתי על פניו, עיניו היו עצומות, לא ידעתי מה מצבו בשביל להבין אם הוא רדום או מחוסר הכרה לחלוטין, אך ראיתי איך. חזהו עולה ויורד וזה נתן לי סימן על כך שהוא ישן. התקגמתי לעבר הכיסא שהיה מונח בצד החדר, אך מרוב שניסיתי לשמור על שקט רגלי נחבטה בקצה המיטה וגרמה לרעש נוראי.
עיניי רצו ישר לפניו של בריאן, עיניו היט פקוחות למחצה, ראיתי שהוא מביט בי במבט שואל, כיווצתי את שפתי מתוך בושה על כך שהערתי אותו.
"מייגן". ראיתי שהוא קורא לי בשקט.
כל כך התגעגעתי לשמוע את קולו קורא לי, מזה שבועות שלא שמעתי ממנו או את קולו. הוא באמת היה כאן כל הזמן הזה? כל הזמן הזה שכב כאן ולא אמר לי מילה? אבל זה לא ייתכן הרי שמעתי אותו אז במועדון או בבר שהוא היה, אולי הכל התחיל להחמיר כבר באותו הלילה או שמה שהמצב תמיד היה חמור עוד מהיום שעזב?
"בריאן". עניתי לו בלחש כפי שקרא לי וחייכתי קלות.
הוא עצם את עיניו לשניה ופקח כסימן לזה שאתקרב וחייך מעט. רציתי כל כך להתקדם אליו אך רגליי לא נתנו לי לפסוע לעברו, משהו בי פחד, ניסיתי להתגבר בכח על הפחד ופסעתי בזהירות לעברו.