התמכרות

פרק 6 - מישה

מישה - הווה:
לפניי שבועיים:

ישבתי במשרד מנסה להחליט מה לעשות עם ג'ייס הבן זונה, שהחליט לגנוב סמים מהמחסן שלנו בנברסקה.
במשך העשור שבו החלפתי את אבא, אני ואלכס עברנו לארצות הברית.
התפוח הגדול.
אני שונא את העיר הזאת.
אבל אני אוהב כסף. תשפטו אותי.
יש לי כסף ואני אוהב כשיש לי עוד ממנו.
חוץ מרוסיה, המאפייה הרוסית, זלגה גם למדינות המערב, בינהן ארצות הברית וקנדה.
ג'ייס היה אחד מסוחרי הסמים שתפקידם למכור את הסמים במחיר מופקע לאנשים טיפשים שמוכנים לשלם מחיר מופקע על אבקה ממסטלת. ג'ייס החליט לקחת גם לעצמו.
יש לי מספיק אנשים שמוכנים לעשות עבודה מלוכלכת, אבל אני אוהב להיות בוס מעורב.
אני גם נהנה מזה, כמו מטורף מקצועי, כזה שרצח את אבא שלו.
זה הגיע לו, אל תשכחו.
לא שאני שם זין.
עולה במוחי רעיון ואני נוסע לאחד מהמועדונים שלנו, שממוקם בניו יורק.
אני לא מבזבז זמן או מסתכל על החשפניות שרוקדות באמצע המועדון, כי הן לא מעניינות אותי. אני לא הולך לבקש סליחה על מה שאני הולך לומר. אני שחצן, אני מודע, אני נראה טוב.
אני יודע שאני מה שנשים מכנות 'חתיך' ואני מרוצה מהרעיון שבו נשים מורחות את עצמן עליי בלי בושה.
אני יורד ישר למרתף כדי למצוא את אלכס, עומד מעל ג'ייס עם חיוך לעגני על הפרצוף, בדיוק כשהוא סוטר לג'ייס על הלחי בתנועה עדינה שמרמזת 'אתה הולך למות'.
אלכס נהנה מזה, כמעט כמוני.
יש עוד כמה אנשים מסביב אבל אני פונה אל אלכס. ''תודה שעשית לו בייביסיטר. הוא שלי עכשיו.'' ''בייביסיטר בתחת שלי. אתה יודע שאני מת על השטויות ה- רגע למה אתה מחייך?" אומר אלכס ונראה קצת מזועזע.
הוא לא רגיל לראות אותי מחייך.
אני בעצמי לא רגיל לחייך.
''על מה לעזאזל חשבת? חתיכת מטורף.''
אני ממשיך לחייך, ובוהה בג'ייס שמנסה להתיר את הקשרים מהידיים שלו, ללא הצלחה כמובן.
"מה הכריך האהוב עלייך? ג'ייס.'' אני שואל אותו כשהוא לא סותם את הפה שלו וממשיך לזבל לי במוח.
הוא עונה לי: ''מה? על מה אתה מדבר? מישה, תקשיב, אני באמת מצטער, לא התכוונתי ל-" ''שאלתי אותך שאלה ג'ייס. המעט שאתה יכול לעשות הוא לענות עליה. אני אשאל בפעם האחרונה, מה הכריך האהוב עלייך?" אני אומר. "מה? אני לא יודע! כריך חביתה, בסדר? מישה, בבקשה-''
''תודה על תשובתך, ג'ייס.'' אני עונה ומסמן לאלכס לצאת איתי מהחדר, בזמן שג'ייס צועק תחנונים. "אלכס, לך תקנה בבקשה כריך חביתה ובקבוק סודה, אבל שיהיה מזכוכית.''
"אני לא יודע מה אתה מתכנן, אבל אני בטוח שאתה חולה נפש. אני אחזור בעוד 7 דקות.''
הוא משיב לי ועולה במדרגות שתיים-שתיים בחזרה למועדון.
בזמן שאלכס נעדר אני חוקר את ג'ייס למרות שאני יודע, כי ראיתי במצלמות האבטחה, שהוא הסיבה לשניי הקילו החסרים במחסן הקוקאין שלנו - שלי - בנברסקה.
ביקשתי מהעובדים שלי להביא אותו לניו יורק, כי אין סיכוי שאבזבז עליו זמן ואגיע לפאקינג נברסקה. העיקר היה להראות לו את נחת זרועי.
אם גנבת ממני, אתה תמות.
אם המרת אם פי, תמות.
אם אמרת משהו שעצבן אותי, תצפה לאצבע שבורה.
אני רק רוצה לשמוע אותו מודה שהוא לקח ממני, למרות שידע מה ההשלכות.
וכשנעצתי את קצה הסכין מתחת לציפורן שלו, הוא זימר.
נהנתי לשמוע אותו מודה.
אלכס חזר ונופף לעברי עם שקית.
הוא התקרב והוציא ממנה כריך חביתה ובקבוק סודה.
''תודה, אלכס. אתה נשאר לצפות?" אני שואל אותו. ''אני מוכן לדקור גור חתולים בשביל לראות מה תכננת.''
אני לוקח ממנו את הבקבוק ומחזיק אותו מכיוון הפייה.
אני מטיח אותו בקצה השולחן שעליו מוצבים כלים בינהן סכין ושלל חפצים שמסבים כאב.
הבקבוק נשבר, זכוכיות נופלות לרצפה, הצליל צורם בחדר, הסודה נשפכת על השולחן ומטפטפת גם כן לרצפה.
ג'ייס נראה מבולבל.
אני פונה אליו ואומר: ''ג'ייס, אני מקווה שאתה רעב.'' ומחייך חיוך שגורם לג'ייס להחוויר עוד יותר. אני מתכופף ואוסף חלק מהשברים, מתעלם מהעקצוץ הקל שבכף ידי.
בידי השנייה אני לוקח את הכריך ופותח אותו.
אני מתחיל לערום שכבה של שברי זכוכית על החביתה ושואל את ג'ייס:
"ג'ייס תגיד לי, יצא לך פעם לאכול זכוכית? שמעתי שזה ממש מתפצפץ בפה.''
ג'ייס נראה כאילו הוא עומד לבכות.
הוא באמת עומד לבכות? נמושה.
אני מניח שהתשובה שלו - שקט מופתי - היא שלילית.
אני סוגר את הכריך ומניח אותו על השולחן.
אני ניגש לג'ייס ומתיר את יד ימין שלו מהקשר.
אני ניגש בחזרה לשולחן ולוקח את הכריך וניגש חזרה לג'ייס, שנראה לחוץ וחיוור.
''החלטתי להעניק לך ארוחה אחרונה, ג'ייס.''
''אני לא אוכל את זה. חתיכת מניאק מטו-''
אני מנחית אגרוף על האף שלו.
''אם לא תאכל את הכריך, אני אדחוף אותו ואת שאר הבקבוק ישר לתוך הגרון שלך.''
ג'ייס מתכווץ, בגלל אפו השבור ואולי גם בגלל המחשבה על בקבוק זכוכית שבור שנעוץ לך בגרון. "פאק, בסדר בסדר."
הוא אומר בתבוסה ונוגס בכריך.
אלכס צוחק.
ג'ייס ממשיך לאכול את הכריך ובחדר לא נשמע שום קול מלבד הצחוק של אלכס והיבבות של ג'ייס. נשמע שללעוס זכוכית דומה ללעיסת חצץ וחול יחדיו.
אני בוהה בג'ייס שנראה סובל.
אני מחייך כשאני רואה שהפה של ג'ייס אדום.
דם.
הצבע האהוב עליי.
דם זולג מפיו ואני צופה בו עד שהוא מסיים את הכריך והוא סוף סוף סותם את הפה.
אני מחליט שזה מספיק לי ומסתובב לאחד העובדים:
''גם אתה שמעת שהוא קרא לי מניאק מטורף? נכון?" אני שואל אותו, למרות שהתשובה שלו לא מעניינת אותי.
''כן. בוס.''
''מחדל שכזה. תעשה לי טובה ותדחוף את שאר הבקבוק לגרון של המזדיין. ואם הוא נשאר בחיים, אתה מוזמן לתקוע לו כדור בראש.''
העובד מהנהן וג'ייס צועק ומתחנן.
אני כבר לא מקשיב.
אני בדרכי החוצה כשאלכס לצידי "פאקינג מניאק מטורף. אתה לא בריא, אלוהים.''
הוא אומר תוך כדי צחוק.
''אני לא מטורף, אני יצירתי.''
''כן, בטח, יצירתי.''
אני יוצא ומהמועדון, אלכס נשאר שם, אלוהים יודע מה הוא תכנן לשאר היום.
אני פוסע לכיוון המכונית ומחליט לעשות סיבוב קל ברחוב, כי אני שונא לשבת במשרד.
בעודי ממתין שהאור במעבר החצייה יתחלף לירוק, אני מבחיו בה.
עלמה צעירה, כששיערה אסוף בצמה, עומדת מצידו השני של מעבר החצייה עם אוזניות.
מעניין למה היא מאזינה.
למה אכפת לי?
אני יודע, עמוק בפנים למה אכפת לי.
היא כמו איילה.
מחכה להיטרף.
למזלה - או לרעתה - אני הטורף.
אני מניח שהיא מושכת אותי אליה מסיבה כלשהי. כמו עש לאש.
האור במעבר החצייה מתחלף לירוק והיא מתחילה ללכת וכשהיא עוברת לידי, בלי להבחין בי, אני מסתובב ומחליט ללכת לכיוון שהיא הולכת אליו. היא צועדת וכשהיא נכנסת לבר בשם 'לה ביין' אחרי עשר דקות הליכה.
אני עוצר וצופה בה.
מזל שחלון הבר עשוי מזכוכית שקופה.
אני אוהב זכוכית.
אני עומד יחסית רחוק אבל גם קרוב כדי שאוכל לצפות בה.
מי זאת, לעזאזל?
היא מדברת עם בחור בלונדיני שעומד בבר וכעבור דקה היא ניגשת לאחד השולחנות.
מלצרית. נחמד.
השעה כרגע היא תשע בערב. אני מחליט לחזור לפה גם מחר באותה שעה.
אני חוזר למכונית ונוסע הביתה, כי כמו שאמרתי, אני שונא להיות במשרד ואף אחד לא יכול להלשין עליי לבוס.
אחת-אפס לי.
אני חונה בחניון ועולה במעלית לקומת הפנטהאוז שלי.
כל הבניין בבעלותי. אבל זה לא חשוב עכשיו. כשדלתות המעלית נפתחות, מייק קופץ עליי.
הכלב הזה מפוצץ באנרגייה.
בהתחלה חשבתי לקרוא לו יבגני, על שמו של אבא שלי, כי הוא כלב, אבל אחרי דקה ירדתי מהרעיון להתעלל ככה בכלב.
אז קראתי לו מייק, על שם מייק טייסון.
מייק הוא כלב מסוג דוברמן בצבע שחור.
הוא לא שומר לי על הבית, הוא כאן כי אני אוהב אותו. מייק ואלכס.
שני הכלבים שאני אוהב.
לפעמים אלכס מזכיר לי כלב.
פעם קניתי לו עצם וזרקתי אותה במחשבה שהוא ירוץ להביא אותה.
אלכס ידע מה ניסיתי לעשות והזעיף פנים. זה רק הצחיק אותי יותר.
היחיד שגרם לי לצחוק בעשור האחרון, אולי אפילו לפניו, הוא אלכס.
מייק מארח לי חברה, לא כי אני מרגיש בודד, אלא כי אני עדיין מאמין שיש ביכולתי לשמור על יצור חיי בחיים.
אני מלטף אותו מתחת לסנטר והוא נוהם בחיבה. אחרי מקלחת וכריך שלוש שכבות של פסטרמה, כתמיד, אני נשכב במיטה ועוצם עיניים.
אני לא יכול לחכות למחר בתשע בערב.

אהובות, מקווה שאהבתן!
תשאירו כוכב 3>>>