התמכרות

פרק 53 - דון

דון:

אני בוכה.
אני לא יודעת במשך כמה זמן, אבל הדמעות לא מפסיקות, הן צורבות את עיניי.
אני מתייפחת, מושכת באפי, ברכיי צמודות אל חזי.
החדר חשוך, עכשיו אמצע הלילה.
למה אני לא מתקשרת אליו?
אולי תחושת האשמה, הפחד או הבלבול, מונעים ממני לעשות את זה.
אני קורסת. אני קורסת. פאק.
השמיכה אסופה סביבי, אור הירח מאיר את החדר, והשריטות של מייק נשמעות על רצפת הבית מחוץ לדלת החדר הסגורה.
תמיד רציתי ילדים. אבל לא עכשיו. זה מוקדם מידי.
עוד לא הספקתי ללמוד, או לטייל בעולם, או להחליט שבא לי לגדל ארנב מחמד.
אני יודעת שהילד שגדל בבטני הוא של מישה, הארוס שלי, אהבת חיי.
אז למה אני בוכה?
אני מאשימה את הגילוי המפתיע, ואת ההורמונים המשתוללים שלי.
אני מנגבת את פניי הרטובות וקמה מהמיטה.
אין סיכוי שאצליח להירדם, למרות התשישות הפיזית.
אני פותחת את הדלת, מייק מקשקש בזנבו ומסתובב סביבי כשאני צועדת למטבח.
אני מוציאה גלידה מהמקפיא ומתיישבת על הספה, מצוידת בכפית, ובחטיפים. מייק שוכב על הספה, ראשו מונח בחיקי.
אני צופה בסדרת סרטי ג'ון וויק, בכל ארבעת הסרטים, עד שעולה השמש. אני מנסה שלא לחשוב על הבעיות שמקיפות אותי.
איך אני מתכוונת לספר לו כשהוא יחזור? ומה אם הוא יכעס? או לא ירצה את התינוק? ומה אם הוא לא יחזור?
ומה אם יהיו לי תאומים שיקרעו אותי לשניים בלידה?
אני מותשת מהמחשבות שלא מפסיקות להטריד אותי, ומניחה לעיניי להיעצם.
כשאני קמה, חשוך בחוץ, אני מושיטה יד לטלפון, אבל הוא לא שם.
אני מתרוממת לישיבה ובוהה במתרחש.
הטלוויזיה מאירה את החלל החשוך ומייק ישן על גבו על השטיח. אני קמה, מרימה עטיפות ריקות של חטיפים וקרטון גלידה, צועדת למטבח וזורקת הכל לפח.
חם לי ואני מזיעה, אני מדליקה את המזגן כדי שיתקרר, והולכת אל המקלחת.
אני פושטת מעליי את הבגדים ועומדת מתחת לזרם המים הנעים, מניחה לו לשטוף ממני את היממה האחרונה.
אני עטופה במגבת, שוב, ועומדת מול המראה. שיערי רטוב, ועיניי מעט אדומות.
אני מניחה למגבת להישמט אל הרצפה ובוהה במראה, בוחנת את גופי.
השדיים שלי מעט גדולים יותר, ואני לשה אותם.
אני עומדת ובוחנת את בטני מהצד, כרגע אין אף סימן, אף בליטה שמעידה על היותי בהיריון.
לפי החישוב שלי, אני בשבוע החמישי בערך.
אני משפשפת את פניי.
אני לובשת תחתונים וחולצה גדולה וניגשת אל המיטה, מחפשת את הטלפון שלי, שלא ראיתי מאז אתמול בערב.
אני מחברת אותו למטען כשאני מוצאת אותו, מחכה שיידלק. על המסך מופיעות התרעות.
רשתות חברתיות, לוסי, והמון הודעות ממנו. עשר שיחות שלא נענו, ועוד חמש עשרה הודעות.
אתמול, 22:09 
רק עכשיו נחתנו. איך אצלך?
22:34
את ערה?
23:12
אני מניח שאת ישנה. אני אוהב אותך.
היום, 4:46
פאק אני מותש.
4:58
אני מקווה שאת חולמת עליי.
5:08
אני עולה עכשיו על מטוס בחזרה. אוהב.
18:38
אנחנו מתעכבים לעוד לילה. אני בקליפורניה.
18:42
הכל בסדר? חייגתי כמה פעמים.
20:25
את כועסת עליי?
21:08
תוכלי לענות לטלפון?
21:09
מותק?
21:13
ג'פרי אמר שלא יצאת מהבניין מאז אתמול בערב. את בדירה. את בסדר?
21:22
דברי איתי, בבקשה.
21:40
דון.
22:09
אני אוהב אותך.
אני בוהה בשורה הארוכה של ההודעות שלא ראיתי.
מרגישה את האשמה אוכלת אותי מבפנים, בידיעה שלא עניתי לבן אדם היחיד שאכפת לו ממני.
אני נושפת בתסכול.
השעה אחת עשרה וחצי. הוא חוזר מחר.
אני רק צריכה לחכות עד מחר כדי לספר לו, ולהוריד ממני את העול.
אני שולחת לו הודעה.
23:31
אני צריכה אותך.
עוד דמעות נקוות בעיניי. אני שולחת הודעה נוספת.
23:31
גם אני אוהבת אותך.
אני מניחה את הטלפון בחזרה על השידה, ומדדה למיטה.
אני מרגישה את האוויר הקר שיוצא מפתחי האוורור.
אני מתכסה בשמיכה, עד לצוואר.
ונותנת לשקט לעשות את שלו.

🖤