התמכרות

פרק 52 - דון

דון:

אני ממצמצת כמה פעמים לפני שאני פוקחת עיניים. אני מכווצת אותן בתגובה לאור השמש כשאני מתרוממת לישיבה.
המיטה ריקה מלבדי ואני עדיין מנומנמת כשהוא נכנס לחדר.
''מה השעה? ולמה יש לי בחילה? וגם כואב לי הראש.'' אני רוטנת כשהוא ניגש לארון הבגדים.
''בוקר טוב מותק, עכשיו שמונה וחצי.'' הוא עונה.
''איכס. לא צחצחתי שיניים אתמול בלילה.''
אני מרגישה את הקיבה שלי נוהמת עליי, ולפני שאני מספיקה לקום אל האסלה, אני מרוקנת את תכולת הקיבה שלי, ישירות על הרצפה.
מיציי המרה צורבים את גרוני ודמעות נקוות בעיניי. אני מנגבת את פי בגב כף היד שלי בזמן שמישה מסתובב וממהר לגשת אליי.
''אני, פאק, לא התכוונתי להקיא על הרצפה.''
אני אומרת בזמן שאני מתנשפת.
''הרצפה לא מעניינת אותי. הכל בסדר? את צריכה שאני אביא לך משהו?'' הוא אומר ונראה מודאג, כשהוא לבוש במכנסיים מחוייטים ובחולצה שלא הספיק לכפתר.
''לא, זה בסדר. פשוט חשבתי על העובדה שלא צחצחתי שיניים. איכס.'' אני אומרת ומצטמררת.
אני קמה מהמיטה ונעזרת בידו, ואני צועדת אל השירותים, מצחצחת את שיניי ומתיזה מים על פניי.
אני צועדת בחזרה אל החדר, מישה יושב על המיטה ונראה מהוסס.
''אתה בסדר? זה בגלל הקיא? שוב, אני נורא מצטערת.'' אני אומרת ומכסה את פניי ממבוכה.
כשאני מביטה אל הרצפה, הקיא כבר לא שם.
מתי הוא הספיק לנקות אותו?
''אני אמור לצאת היום עם אלכס למשימה חשובה. אבל אם את לא מרגישה טוב, אני אשאר.''
''אני בטוחה שאני אהיה בסדר לכמה שעות.''
אני אומרת ומתיישבת לידו.
''אנחנו טסים בחזרה לסנטוריני, זה במרחק של חצי יממה מכאן.'' הוא אומר וממצמץ.
''אבל חשבתי שתתנו לרשויות לטפל בזה.''
אני אומרת בנימה מבולבלת.
''מותק, בעולם שלנו פותרים דברים אחרת, התכוונו לערב את הרשויות בשלב מסויים.'' הוא אומר ומלטף את שיערי.
אני נושכת את שפתיי.
''אם את רוצה שאשאר, רק תגידי.''
הוא אומר ומהדק את לסתו.
אני רוצה אותו לידי בכל רגע נתון, אבל המצפון שלי מזכיר לי את עשרות הנשים, הגברים והילדים בבית ההוא, אנשים שעוד יכולים להינצל.
''אני בסדר, באמת. אתה צריך ללכת לשם, אני מבינה.'' אני אומרת.
''אני אחזור מחר בלילה. אם את צריכה משהו, כל דבר, תתקשרי אליי.'' הוא אומר ומנשק אותי.
אני מהנהנת כשהוא מלטף את הלחי שלי עם קצה האצבע שלו, קם מהמיטה ועוזב את החדר.
אני שומעת את צעדיו במסדרון, ואת השקט שמתפרס בבית אחרי שהוא הולך.
אני קמה מהמיטה אחרי דקה או שתיים וצועדת אל המטבח.
על השיש מונחת צלחת עם חביתה מקושקשת, בייקון, וירקות, וכוס של מיץ תפוזים.
האוכל חם, ואני מחייכת לנוכח המחשבה שהוא הכין את זה בשבילי.
אני יושבת ליד האי ונוגסת בפרוסת לחם, וגונחת בהנאה כשאני לועסת את המקושקשת.
אני שותה את מיץ התפוזים בזמן שמשב רוח נכנס אל המטבח, מדלת המרפסת הפתוחה.
אני מסיימת את האוכל ושוטפת את הכלים, ולאחר מכן אני יושבת במרפסת וקוראת ספר.
בהמשך היום אני יוצאת עם מייק לטיול, ולא מפספסת את שומר הראש המגודל שעוקב אחריי.
אני עושה תרגילי יוגה ופותרת סודוקו.
אני נכנסת לאתר האינטרנט של אוניברסיטת פורדהם שבניו יורק.
אני גוללת באתר, קוראת את תנאי הקבלה, ואת המסלול שלהם לתואר ראשון בקרימינולוגיה.
אני חוגגת עשרים בעוד חצי שנה, יש לי את כל הזמן שבעולם להחליט ללמוד לתואר.
הראשון במרס. אני מסתכלת על התאריך בלוח השנה שבפינת מסך המחשב.
הרביעי במרס, אלף תשע מאות תשעים ושבע.
באותו רגע אני נזכרת שזה יום ההולדת של מישה. ''פאק!'' אני מטיחה את ידי על מצחי ומנסה לחשוב על מתנה לכבוד המאורע.
אני גוללת באינטרנט, מחפשת רעיונות למתנה המושלמת.
תמיד הייתי גרועה במתנות. אבל אני אפענח את זה.
כשאני מוצאת טבעת אירוסין שחורה, עם גימור בצבע כסף, אני יודעת שמצאתי את המתנה שחיפשתי.
אני מתרוממת במהירות מהספה במרפסת ורצה אל החדר, מוציאה בגדים מהארון.
אני עוצרת כשאני נזכרת בדבריו של מישה.
''אם את צריכה להגיע למקום כלשהו, תתקשרי
לקבלה, בחור זקן בשם ג'פרי ייענה לך, תבקשי  
ממנו לקרוא לרומן. הוא יסיע אותך לאן שתרצי.''
אני מהססת.
אני לא רגילה לאורך החיים הזה, בדרך כלל הייתי פשוט הולכת ברגל, אבל הבחורים המגודלים שעוקבים אחריי ימשכו תשומת לב מיותרת.
אני נאנחת ומתקשרת לקבלה, כשג'פרי עונה אני מבקשת ממנו לקרוא לרומן, הוא עונה בחיוב ואני מודה לו.
אני לובשת ג'ינס שחור וחולצה שחורה ארוכה שהיא בעצם בגד גוף. אני מפזרת את שיערי ומתיזה בושם על צווארי.
כעבור מספר דקות הטלפון מצלצל וג'פרי מודיע לי שהנהג הגיע.
אני מלטפת את מייק כשאני מחכה למעלית ויורדת בה עד שאני מגיעה אל הלובי.
אני מחייכת אל ג'פרי ומודה לו שוב, ויוצאת אל הרחוב הרועש.
רומן, פותח עבורי את דלת המושב האחורי.
רומן הוא בחור שרירי, במידה הנכונה, שערו בלונדיני ועל עיניו הוא מרכיב משקפי שמש.
הוא לבוש בחליפה כחולה ונראה בשנות העשרים לחייו.
אני מחייכת אליו ומודה לו, כשאני נכנסת אל המושב.
כשהוא נכנס אל המכונית הוא מביט בי דרך המראה, ''לאן תרצי שאקח אותך, מיס?''
קולו מקצועי ונמוך.
''אתה יכול לקרוא לי דון.'' אני מחייכת אליו ומוסרת לו את הכתובת של חנות התכשיטים שמצאתי מקודם.
הוא מהנהן ומתחיל בנסיעה.
אני בוהה בחלון, צופה באנשים וברכבים חולפים. הנסיעה אורכת כרבע שעה וכשהמכונית נעצרת, רומן פותח עבורי את הדלת, ומלווה אותי אל החנות.
הוא נכנס אחרי מבעד לדלתות והמוכרת מאחורי הדלפק מביטה בנו כשמרימה את ראשה לשמע הדלת הנפתחת.
ידעתי שתפקידו של רומן כולל גם בייביסיטר עליי, אז אני מחליטה לנצל את הדעה הגברית שלו.
אני ניגשת אל המוכרת הצעירה בדלפק הקבלה, שערה השחור יוצר מסגרת לפניה, והיא מרכיבה משקפיים.
''היי, תהיתי אם תוכלי לעזור לי למצוא את הטבעת הזו?'' אני שואלת אותה בזמן שאני מראה לה את התמונה שמצאתי באתר שלהם.
''בטח, בוודאי. תני לי רגע.'' היא מחייכת אלינו ומחפשת את הטבעת השחורה מבין מאות טבעות שונות באחד המדפים שבחנות.
רומן לא מדבר, ואני בוחנת את החנות.
רצפת שיש לבנה וריח קלוש של לבנדר באוויר, ודלת זכוכית גדולה שמשקיפה אל הרחוב העמוס.
החנות עמוסה בשעונים יקרים, שרשראות, צמידים, עגילי יהלומים וטבעות מנצנצות.
כעבור דקה היא חוזרת אל הדלפק, בידה הטבעת שחיפשתי, וחיוך עדין על פניה.
''רומן, בתור גבר, מה דעתך על הטבעת?'' אני מושיטה לו אותה.
הוא נראה מופתע לרגע, ואחרי שהוא בוחן אותה, הוא ממצמץ ואומר ''היא יפה.''
אני מודה לו על המשוב ומחייכת אל העובדת, אומרת לה שאני מעוניינת בטבעת.
אני מהנהנת, מסבירה לי על שנת האחריות ועל המחיר. היא יקרה. אבל אני בכל זאת קונה אותה מכספי, בלי להסס.
היא מניחה את הטבעת בקופסת קטיפה לבנה וקטנה, ומניחה אותה בשקית נייר ממותגת.
רומן ואני יוצאים מהחנות ושהשקית בידי.
''מה דעתך שנלך קצת?'' אני שואלת אותו.
הוא מחייך אליי ומהנהן, ואנחנו צועדים ברחוב העמוס באנשים. השעה חמש אחר הצהריים והשמש מתחילה לרדת, ומזג האוויר נעים.
''בוא נלך לאכול גלידה.'' אני מציעה כשהוא מחייך ומסרב.
''נו בחייך, אני מזמינה.'' אני מחייכת ומקפיצה את הגבות והוא נאנח.
אני נפגשת עם לוסי בעוד כמה ימים, אבל כרגע אני חסרת עבודה ומשועממת.
כשאנחנו מגיעים לחנות הגלידה, אנחנו עומדים מול הוויטרינה המלאה בטעמים.
אני מנסה שלא להרגיש צביטה בלב כשאני רואה את הטעם 'מרשמלו'.
אני בוחרת בגביע גלידה בטעם עוגת גבינה ופירות יער ורומן בוחר בפיסטוק.
הוא נראה כל כך לא קשור כשהוא לבוש בחליפה, ואני מגחחת.
אני משלמת ואנחנו מתיישבים ליד שולחן כשהוא מולי.
''אתה נורא שקט.'' אני אומרת.
''אני לא אמור לדבר עם האנשים שאני עובד עבורם.'' הוא נוגס בגלידה שלו.
''דבר ראשון, אתה לא עובד עבורי, הבוס שלך הוא מישה. ודבר שני, מי לעזאזל נוגס בגלידה, חתיכת פסיכופת.'' אני מצטמררת וצוחקת.
הוא מחייך וחושף את שיניו הצחורות.
''את הארוסה שלו, אני מחויב להתנהג כלפייך בכבוד. ובנוגע לחלק השני, אני לא אוהב ללקק את הגלידה, זה מרגיש מוזר.''
''כמה זמן אתה עובד את מישה?''
''בערך שלוש שנים. אחי הגדול עבד אצלו במשך שנים.''
''ומה קרה לאחיך? אם זה בסדר שאני שואלת.''
''הוא נרצח באחת מעסקאות הסמים שעשינו פעם עם האיטלקים.''
''אני מצטערת לשמוע.'' הוא מהנהן ונוגס בגביע.
''רומן, בן כמה אתה?'' אני שואלת ומלקקת את הגלידה.
''עשרים ושלוש. ואת?''
''כמעט עשרים.''
''לעזאזל. לא שיערתי שאת בקטע של זקנים כמו מישה.'' הוא צוחק.
הוא מרים את משקפי השמש על ראשו, חושף את עיניו הירוקות.
''רומן, יש לך פוטנציאל, למה לא הלכת לדגמן?''
''אחרי שאחי נרצח, נשארתי לבד. נפלתי לשגרת חיים רעה. סמים, אלכוהול. מישה עזר לי כי הוא הכיר את אחי. אני סבור שבלעדיו הייתי מת היום.'' הוא מושך בכתפיו.
אני מהנהנת ונוגסת בגביע.
''דון.'' רומן אומר.
''כן?''
''תני לי את מכשיר הטלפון שלך.'' הוא אומר ואני מושיטה לו אותו בבלבול.
''אני אוסיף את המספר שלי, אם תצטרכי הסעה, תתקשרי. בכל שעה.''
הוא מדבר בזמן שהוא מקליד ומוסיף את עצמו לרשימת אנשי הקשר, תחת השם רומן.
הוא מחייך ואני מהנהנת אליו כשאני מסיימת את הגלידה.
אנחנו קמים וצועדים בחזרה אל הרכב, והוא שומר על מרחק מכובד בינינו.
הוא פותח עבורי את הדלת ואנחנו נוסעים בחזרה אל הדירה.
למרות שאמרתי לו שהוא לא חייב לפתוח עבורי את הדלת בכל פעם, הוא התעקש ופתח אותה עבורי גם כשהגענו אל הדירה.
אני יוצאת מהמכונית ונפרדת ממנו לשלום, ונכנסת אל הלובי. אני מהנהנת בראשי אל ג'פרי ונכנסת אל המעלית.
כשאני נכנסת אל הדירה השמש כבר כמעט שקעה, ומייק מקשקש בזנבו אליי. אני מחביאה את השקית בארון הבגדים שלי וחוזרת אל הסלון.
אני קושרת את הרצועה לרתמה של מייק ויוצאת איתו לסיבוב ערב בגינה.
אחד השומרים בכניסת הבניין צועד כמה מטרים מאחוריי.
אני מניחה שאצטרך להתרגל לחסך בפרטיות כשאני בציבור.
מייק רץ ומשתולל – יותר מידי אנרגיה בכלב אחד – ומשחק עם כלבים אחרים בגינה בזמן שהשמש שוקעת ופנסי הרחוב נדלקים.
כשאנחנו חוזרים, אני נכנסת למקלחת חמה וארוכה.
כשאני יוצאת אני מתעטפת במגבת גדולה, ושוב מרגישה בחילה.
אני מנסה לחשוב אם אכלתי היום משהו שהיה יכול להיות מקולקל.
אולי אני לא מרגישה טוב? נדבקתי בוירוס?
אני בולעת את גרוני ומתנשפת, מנסה שלא להקיא, אבל נכשלת.
אני מרוקנת את קיבתי אל האסלה הפעם, מנסה לנשום ולהכניס אוויר אל ריאותיי אבל תחושת הצריבה בגרוני לא מפסיקה.
אני יושבת על רצפת חדר המקלחת, במגבת, מנסה שלא להקיא את המעיים שלי.
אני מושיטה יד למצחי ונוגעת בו, אבל אין לי חום. אני מחליטה לבדוק בכל זאת, וניגשת את נרתיק התרופות, מחפשת מדחום.
אני מפשפשת בחבילות וידי קופאת על חבילת הגלולות.
אני חודלת מלנשום. לא. זה לא הגיוני.
לא שכחתי לקחת אף גלולה. אני רצה אל הטלפון, נכנסת אל היומן הדיגיטלי, ורואה שלא קיבלתי ווסת בחודש האחרון.
אבל הרישום לא מסתדר עם תאריכי הגלולות. לא פספסתי אף גלולה.
גבותיי מכווצות וידי מעסה את בית החזה מתחושת הצריבה.
אני בכל זאת ממשיכה לחפש מדחום, פותחת מגירות בעצבים ומחפשת בחוסר סבלנות. כשאני מוצאת את המדחום, אני מושיטה אליו את ידי, ועוצרת כשאני מבחינה באנטיביוטיקה שמונחת לידו.
אני קופאת במקומי ועיניי נפערות. אני בולעת את רוקי ומתקשה, מסרבת להאמין.
מתי לקחתי את האנטיביוטיקה הזאת לעזאזל?
אני מנסה להיזכר בכל הכוח.
בחודש שעבר.
פאק. פאק. פאק.
אני מתקשרת לרומן ומחכה שייענה, ''דון. הכל בסדר?'' הוא שואל. ''אני צריכה שתבוא לאסוף אותי. עכשיו.'' אני אומרת במהירות ולפני שהוא מגיב אני מנתקת.
אני מביטה באנטיביוטיקה ורוטנת מכעס.
איך יכולתי להיות כל כך מטומטמת?
גלולות לא משפיעות כשאת לוקחת אנטיביוטיקה. טיפשה.
אני מנסה להתאפס, לובשת טרנינג וחולצה שגדולה עליי בכמה מידות, נועלת נעליים ואוספת את שיערי הרטוב בפקעת.
אני הולכת במהירות אל המעלית ויורדת אל הלובי, רומן מחכה לי ופותח עבורי את הדלת.
''לאן?'' הוא שואל ומביט במראה אל המושב האחורי.
''לבית המרקחת.'' אני אומרת ומחייכת קלות, מנסה לשמור על קולי יציב, ומנסה להתנהג רגיל.
כעבור כמה דקות שלא ספרתי, הכרב נעצר ואני מבקשת מרומן להישאר במכונית.
אני נכנסת אל בית המרקחת, צועדת למעבר שממנו אני הכי חוששת. הלב שלי פועם מהר מידי, מזרים דם אל הגוף.
אני מושיטה את ידי אל בדיקת ההיריון שעל המדף וממהרת לקופה. אני משלמת בזריזות, מתעלמת מכל דבר מלבד מהאריזה הלבנה של הבדיקה.
אני מכניסה אותה לשקית, וחוזרת אל הרכב.
''הכל בסדר?'' רומן שואל אותי.
''כן. הכל בסדר, פשוט נזכרתי ששכחתי לקנות כדור לכאב הראש שתוקף אותי כל היום.'' אני משקרת.
רומן מהנהן ונוסע בחזרה לבניין, אני מודה לו ומאחלת לילה טוב כשאנחנו מגיעים, ואני חוזרת אל הלובי ומשם אל המעלית.
אני ניגשת למטבח, ושותה ארבע כוסות של מים ברצף, ואני מרגישה את הדמעות צורבות את עיניי כשאני מתיישבת על האסלה.
אני מוציאה את הבדיקה מהאריזה הקרטונית ופועלת לפי ההוראות.
אני נושמת עמוק ומנסה לא להתחרפן, מנסה שלא לבכות בזמן שאני מחכה לתוצאות הבדיקה.
הגרון שלי חנוק ואני מרגישה שכל שנייה היא יממה.
בשלב מסויים, התחלתח לאבד את תחושת הזמן, בדיוק כמו האוויר בריאותיי, את שניהם התקשתי למצוא.
אני מרימה את הבדיקה מהשיש ונותנת לדמעות שלי לצרוב את פניי כשאני רואה שני פסים על הבדיקה.
חיובי.

🖤