התמכרות

פרק 46 - מישה

מישה:

כשאני נכנס אל המועדון, אני חולף עליי פניי אנשים שיכורים ונערות ליווי.
הדופק שלי עדיין מואץ מהמחזה במטבח.
האישה היפה ביותר שראיתי. על הברכיים.
בשבילי.
לעזאזל.
אני יורד במדרגות שתיים-שתיים, אל המרתף.
כשאני פותח את דלת המתכת הכבדה, המחזה נפלא.
יוג'ין כבול לכסא, לידו הבחור שכיוון אקדח על האיילה שלי, גם הוא כבול לכסא.
הכסא מחובר לרצפה, ושניהם שקועים בכסא, בלית ברירה, כשבפיהם גרב לבנה, מונעת מהרעשים לצאת.
אלכס ממתין בפינת החדר, נשען על הקיר וסיגריה בפיו.
''איחרת.'' הוא מחייך וזעקה עמומה משחררת לאוויר כשהוא מכבה את הסיגריה שלו על כתפו של יוג'ין, יוצר חור מעוגל בחולצתו, ושורף את עורו.
הוא צועד אליי.
''אני רוצה לדעת למה איחרת?'' הוא בוחן אותי.
כשאני לא עונה, הוא מסיק לבדו את התשובה.
הוא משפשף את פניו בידו תוך כדי צחוק.
''השגת את המידע?'' אני שואל אותו ובוחן אותם.
הוא מרים תיקייה מהשולחן, ופותח אותה בשמרדף הראשון.
''כן. את יוג'ין אתה כבר מכיר. אנחנו יודעים שהוא תכנן למכור אותה בשוק הסחור.'' הוא אומר וקולו ארסי כשמבטו פוגש בשל יוג'ין.
יוג'ין נאבק לשווא, מנסה לשחרר את עצמו מהכסא, ולצידו הבחור אינו מנסה כלל.
אלכס מכה את צד ראשו של הבחור בעזרת הקלסר.
''והבחור. פליפה סיירה. בן עשרים ושלוש. היגר עם המשפחה שלו לניו יורק כשהיה בן תשע. בגיל אחת עשרה הסתבך עם קרטל הסמים של יוג'ין והתחיל לעבוד אצלו. לפי מה שהבנתי, יוג'ין שלח אותו לחטוף אותה.''
הוא זורק את הקלסר אל הרצפה.
''אז הוא שכר את הדירה מרצון?'' אני אומר.
''כנראה.'' אלכס משיב.
''קח אותן לחדר השני. אבל תשאיר אותו בחיים, אלכס.''
אני אומר ואלכס ניגש אל פליפה, משחרר אותו מהכסא אך משאיר אותו כבול. הוא גורר אותו אל החדר הסמוך כשהוא מנסה להיאבק. הדלת מאחוריי נסגרת.
ואני נשאר עם יוג'ין.
חתיכת חלאה.
אבא שלי חינך את אלכס ואותי להקיז דם.
אני חולה, ואלכס חולה. שנינו צריכים להשביע את הרעב, את הרצון לרצח ואת תחושת הסיפוק שאחריי.
''אני הולך לפשוט ממך את העור בעודך בחיים.''
אני אומר לו.
הקול שלי קפוא ומעביר בי צמרמורת.
יוג'ין קופץ - לפחות מנסה - בכסאו וזועק כמו משוגע.
מהחדר השני נשמעות זעקות עמומות, כשאגרופים מוטחים בעור.
אני ניגש אל השולחן ומרים ממנו צבת.
כשאני מתיישב מולו, אני מוציא את הגרב מפיו.
הוא צועק, משתולל, ומגדף.
מכיוון שהוא אינו יכול להזיז אף איבר מתחת לצוואר, אני תופס את הציפורן של אצבעו המורה, בין חלקיי הצבת, אך עדיין לא מושך.
''תקשיב, אני מצטער! פאק! לא ידעתי שהיא שלך. תנסה להבין אותי!'' הוא צועק.
''להבין אותך? ניסית למכור אישה. חתיכת אשפה.''
אני חושק את הלסת כדי לא להטיח אגרוף בגרונו, כי אני צריך מידע.
''היא הייתה חייבת לי כסף! לעזאזל!"
''זאת לא סיבה למכור אישה. החוב היה שייך לאבא שלה, לא לה.''
אני תולש את הציפורן והוא מזמר.
''יחסית לגבר גדול יש לך קול גבוה כשאתה צועק.''
הוא צועק בכאב, מודע לכל גיד ונים בקצה האצבע שלו, ומקלל. רוק ניתז מפיו אל סנטרו.
אני תופס את הציפורן שבאצבעו האמצעית.
''פאק! סליחה! סליחה!''
''המקום שבו החזקת אותה. מה יש שם?'' אני שואל אותו, בוחן כל תו בפניו כשהוא משתתק.
''אני לא יודע.''
הוא משקר. ואני תולש עוד ציפורן.
הוא זועק.
''אל תשקר לי, יוג'ין. אני אדע.''
הוא זז בפראות, אך הכסא לא זז אף לא במילימטר.
כשאני תולש עוד שלוש ציפורניים, לשם הנאה, הוא ממשיך לשתוק.
אני מכוון את הצבת גבוה יותר על ידיו.
הצבת עוטפת את העור שבאצבעו המורה הפעם.
הוא מביט בי בעיניים פעורות וזז בפראות מצד לצד.
''המבנה עם החדרים. ספר לי עליו.''
כשהוא שותק, אני לוחץ מעט את הצבת על האצבע.
''רגע! פאק! עצור! אני, אני לא יודע-''
בום.
האצבע שלו נופלת לרצפה כשהעצם נשברת.
דם זולג מהחלק החסר בידו.
האצבע שלו מתגלגלת על הרצפה.
''חתיכת- פאק!!'' הזעקה שלו מחרישת אוזניים.
ידיו המדממות נראות נורא, אבל הוא לא ייצא מכאן בחיים.
והוא יודע את זה, בדיוק כמוני.
''המבנה.'' אני חוזר שוב.
דם יבש על פניו מתערבב על דמעות שזולגות מעיניו מרוב כאב. הוא מתנשף ורועד.
''בסדר! שיט! זאת רשת של סחר בבני אדם.''
מה לעזאזל?
''מה זאת אומרת?''
''יש בחור שמנהל את המקום. רוג'ר. המבנה שייך לו. הוא כולא שם אנשים. הוא מתווך בין סוחרים לקונים, ולוקח אחוזים. בחור אחד שעבד אצלי פעם הכיר לי את רוג'ר!''
הוא בוכה ומסתכל על האצבע שלו שעל הרצפה.
אני קם מהכסא במהירות, הכסא נופל אל הרצפה כשאני מטיח את הצבת בפניו.
אפו השבור - זז עוד יותר, והוא צועק.
אני מרים מהשולחן אזמל ונעמד מאחוריו.
הדופק שלי מהיר והזעם מעוור אותי.
אני מצמיד את האזמל אל הרקה שלו.
''המיקום.'' אני אומר.
''אני לא יכול לומר לך אותו! בבקשה!" הוא בוכה.
''המיקום. עכשיו, יוג'ין.''
אני מפעיל מעט לחץ על האזמל והיע חודרת את העור שלו, ממש ליד קו השיער, מעל הגבה.
דם זולג על צד פניו.
''פאק! בסדר! הגשר. עשרים דקות נסיעה ממנו, צפונה, יש חורשה בשם גרין מייל. יש שם רק מבנה אחד.''
הוא צועק וקולו שבור.
אני מסתובב כדי לעמוד מולו, ונועץ את האזמל בירך שלו.
אני מטיח את אגרופי בפניו.
''נגעת בה?''
''אולי.''
אגרוף נוסף.
''נגעת בה?''
''לא.'' הוא מתנשף בכבדות.
''חשבת על לגעת בה?''
''בכל רגע נתון. ואני מצטער שלא זיינתי אותה גם.''
הוא מתיז מפיו.
עוד אגרוף.
אני רותח מזעם. מצטער שאני לא יכול להשאיר אותו בחיים לנצח, כדי להטיח את אגרופי בפניו בכל יום מזויין.
אני צועד בחדר, הלוך חזור, ומתנשף.
''אתה יודע שהיה לך מזל הפעם, נכון?'' הוא אומר.
פניו מדממות ושפתיו נפוחות, כמו עיניו.
''תסתום את הפה שלך.'' אני מכוון אליו את האצבע שלי באזהרה.
''הפעם אולי הצלחת להגיע בזמן. אבל זה רק עניין של זמן עד שהיא תחמוק ממך שוב. ראיתי איך את מסתכל עליה. היא תחמוק שוב, והפעם לא תגיע בזמן.''
הוא צוחק ומחרחר.
''אתה הולך על חבל דק, יוג'ין.''
אני מנסה לשמור על הכעס שלי כדי לא לגאול אותו מהמוות האיטי שמגיע לו.
הוא מתגרה בי. לעזאזל.
''ממ. חבל שלא זיינתי אותה. עד שתישבר. הייתי מת לראות איך היא-''
אני סוגר את הרווח בינינו בשניי צעדים ומטיח אגרוף בלסת שלו.
פרקתי לו אותה.
אני משחרר את ידיו ואת רגליו כדי שלא יהיה כבול לכסא, וכשהוא נשמט על הרצפה, חסר אצבעות וחסר לסת.
אני מאבד את זה.
אני גורר אותו אל הקיר, היכן שתלוייה מראה מלבנית.
אני מטיח את פניו במראה והיא נשברת לעשרות חתיכות.
שבבי זכוכית חותכים את פניו והדבר היחיד שנשמע מפיו הן יבבות.
אני מטיח את ראשו ברצפה, יותר פעמים משאוכל לספור.
שלוליות של דם זורמות על הרצפה באיטיות, דם ניתז על פניי ועל בגדיי.
קול עצמותיו המרוסקות הוא כמו מוזיקה לאוזניי.
אני זועם וצועק עליו, מתנשף, בקושי נושם כשהזעם אוכל את נשמתי.
אני לא אוכל להכחיש שאני פסיכופת, אולי רק כשאני איתה.
הפרצוף שלו הוא לא יותר מעיסה מדממת, אי אפשר לזהות את פניו כשאני משחרר את שערו מבין אצבעותיי.
אני יושב על הרצפה בשלולית של דם, כשהקול היחיד שמפר את הדממה הוא זמזום הנורה הצהובה שמעליי, וקול הנשימות הלא סדירות שלי.
אני לא יודע כמה זמן אני יושב ליד גופתו.
כשאני מתרומם אני מביט במראה השבורה.
פניי נראות מעוותות בין חלקי המראה החסרים.
אתה מפלצת.
הקול בראשי אומר בזמן שאני בוהה בפניי. דם מכסה את רוב חלקי גופי, על אף שאני לא פצוע.
אני מחייך.
שיניי הלבנות נקיות מדם, הן נראות לבנות ובוהקות יותר בזכות הניגוד שיוצר הדם שעל פניי.
לעזאזל. אני חתיכת בן זונה מטורף. אבל עדיף להיות מודע מאשר להיות טיילר דרדן.
כשאני יוצא מהחדר ועובר אל החדר הסמוך, אני נכנס אליו.
פליפה מרים את מבטו אליי ומבטו דומה לאדם שנתקל במלאך המוות.
פניו חבולות ונפוחות ובגדיו מעט קרועים, פציעות מופיעות מתחת לקרעים.
אלכס השתעשע אבל אני הולך לסיים את העבודה.
אני מתכופף, כך שפניי מול פניו.
''שכבת איתה?'' אני אומר.
''מה לעזאזל? על מה אתה מדבר?'' הוא עונה באיטיות.
''בבוקר ההוא, כשעמדת במרפסת שלה. זיינת אותה?'' אני חוזר על דבריי ואוחז בפניו, מועך את לחייו.
אני סומך על הבחורה שלי בכל ליבי.
אבל אני לא סומך עליו.
''ל- לא. לא עשיתי לה שום דבר, אני נשבע.'' הוא אומר.
''תמשיך לספר את זה לעצמך. חתיכת אפס.''
''אני באמת מצטער. אמרתי לה שאני מצטער. לא התכוונתי למכור אותה. יוג'ין הכריח אותי.''
''זה לא משנה את העובדה שאתה זבל שקרן. תכננת לחטוף אותה, פשוט התעכבת.''
קולי ארסי ואני מכה את פניו באגרופי.
אני מועך את פניו בחוזקה, מורח דם על פניו עם אצבעותיי, ומשחרר את פניו, שנופלות קדימה.
ראשו נפול, רוק מעורבב עם דם זולג מפיו אל סנטרו.
אני יוצא מהחדר וצועד במסדרון, אל החדר השלישי משמאל, וחוזר אל החדר שבו נמצא פליפה, עם מכל דלק בידי הימינית.
אני מסיר את הפקק מהמכל ושופך עליו את התכולה.
''מה לעזאזל אתה עושה! פאק!'' הוא צועק.
צחנת הדלק מגיעה אל אפי, אני מוציא מצית מהכיס האחורי שלי ומדליק אותה.
עיניו פעורות, בוהות באש הלהבה כשאני מתנשא מעליו.
''פאק! בבקשה! אני מתחנן!" הוא צועק וזז לצדדים בכסא, מנסה לזוז לשווא.
אני מחליט לסיים עבורו את המרתון, כי אין מידע חדש שהוא יכול לספק לי.
וכי אני מת לחזור לבחורה שלי.
''אתה חושב שתפגוש את יוג'ין בגיהינום?''
אני שואל אותו וזורק עליו את המצית לפני שהוא מספיק לענות.
גופו עולה בלהבות, הצעקות שנשמעות נעלמות כעבור דקה וריח הבשר השרוף עולה אל האוויר בעננת עשן.
אני יוצא מהחדר, עולה במדרגות ונכנס אל המועדון.
השעון על הקיר מורה שהשעה חמש ועשרים בבוקר.
המועדון ריק מלבד לשומרים שעומדים בכניסה.
אני צועד אל המכונית שלי שנמצאת מאחורי המועדון, רחוק מעיניים חטטניות.
אני נוסע הביתה.
השמש זורחת באיטיות עד שאני מגיע אל החניון.
אני עולה במעלית ומחכה שתגיע לקומה הגבוהה ביותר.
כשדלתות המעלית נפתחות אני צועד אל המטבח, ועוצר אחרי ארבעה צעדים.
בוהה בעיניים שבוהות בי בחזרה.

🖤