התמכרות

פרק 49 - דון

דון:

אחרי שפרקנו את כל הארגזים, השעה שש בערב.

''אני חייב ללכת, אבל אני אבוא לאסוף אותך בשמונה.''
''מה? לאן הולכים?''
הוא מחייך. ''שמונה.''
הוא נוקש על השעון שעל פרק כף ידו.

אני יוצאת מהמקלחת, ומייבשת את השיער.
גופי עטוף בחלוק משי רך, ואני יושבת מול המראה בזמן שאני מסלסלת את השיער.
כשהתלתלים עוטפים את פניי, אני מתאפרת, איפור קל.
אני ניגשת לארון ועומדת מולו בתסכול, ומתקשרת ללוסי.
''מקרה חירום. אין לי מה ללבוש.'' אני אומרת לטלפון.
''הבנתי. מה את רואה מולך?" לוסי אומרת.
''שמלות. המון שמלות.''
''נו. אז איפה הבעיה מותק?"
''אין לי מה ללבוש!" אני צועקת לטלפון ומתיישבת על קצה המיטה.
''ללבוש לאן?" היא שואלת.
''אני, אני לא יודעת.'' אני נאנחת ומניחה את ידי על פניי.
''מה זאת אומרת 'לא יודעת'?''
''מישה ואני יוצאים לדייט אבל הוא אמר לי שזאת הפתעה.'' אני אומרת בתסכול.
''הבנתי. אוקיי. לאן את חושבת שהוא ייקח אותך?" היא אומרת ומנסה לשמור על טון אדיש.
''אולי מסעדה? לעזאזל.'' אני אומרת.
''אז שמלה.'' לוסי קובעת.
''בטוח? אבל מה אם-"
''שמלה. תלבשי שמלה.'' היא אומרת ואני לא יכולה שלא לפספס את ההתרגשות בקולה.
אני מהנהנת לאישור ומתרוממת לישיבה, הטלפון עדיין צמוד לאוזני.
''הנהנת לאישור עכשיו?'' היא אומרת וצוחקת.
''אה, כן, נכון. שכחתי שאת לא יכולה לראות אותי. אבל כן.'' אני אומרת ומתנקת.
אני מכווצת את עיניי ובוחנת את השמלות שבארון.
אני מודדת שמלה צהובה, ורודה, ירוקה, ושחורה.
כולן יפות ונראות נהדר, אבל אני לא מצליחה לבחור את השמלה הנכונה.
אני מושיטה את ידי לשמלת סטאן בצבע ורוד פנינה.
כתפיות ספגטי דקות מוצלבות בגב, ומחשוף שחושף את הקעקוע כמעט לכל אורכו.
היא עוטפת את הקימורים ואורכה עד מעל הברך.
אני מביטה במראה.
אהבתי.
אני מביטה בשעון. שבע חמישים ושלוש.
אני נועלת את נעליי העקב הכסופות שלי, שמסתלסלות סביב הקרסול.
למה אני כל כך לחוצה, לעזאזל.
אני צריכה להקיא.
את לא צריכה להקיא.
תשתלטי על עצמך.
''את נראת נהדר.'' אני אומרת לעצמי, בקול רם, מול המראה.
השפתון העדין מרוח על שפתיי ושיערי פזור בגלים על גבי.
מתקבלת התראה בטלפון ואני מרימה אותו ומביטה במסך.
''אני כאן.''
''אני בדרכי.'' אני משיבה לו ומוסיפה אימוג'י קורץ.
אני צועדת במסדרון עד לסלון, קול נקישת העקבים הוא היחיד שנשמע.
מייק מתרוצץ סביבי ומקשקש בזנבו.
אני מלטפת את ראשו בזמן שאני מחכה למעלית ובולעת את רוקי.
כשאני נכנסת למעלית אני עומדת בדממה ומאזינה לקול הנשימות שלי.
כשהמעלית מגיעה לקומת הקרקע, אני יוצאת ממנה ומהנהנת בראשי קלות לעברו של הבחור שעומד בדלת הכניסה.
הוא פותח עבורי את הדלת והרוח מצליפה קלות בפניי.
אני מזיזה את שיערי מפניי ומביטה בו בחזרה.
''את נראת מדהים.'' הוא אומר ונושק לשפתיי.
''גם אתה נראה נפלא מותק.'' אני מחכחת את אפי בשלו ומצחו נח על שלי.
הוא לבוש בחליפה שחורה, במקום עניבה הוא עונד פפיון פרפר שחור, ומדיף ריח גברי מעולה.
אני שואפת אותו לתוכי.
אני מחייכת אליו והוא פותח עבורי את דלת הנוסע.
אני מתיישבת וחוגרת והוא נכנס גם כן אל מושב הנהג.
אנחנו נוסעים, התנועה זורמת ואורות העיר מתחלפים בזריזות בכל רגע.
''אז.. אתה מתכוון לספר לי לאן אנחנו הולכים?"
אני שואלת, בסקרנות.
''עדיין לא. תכף תדעי.'' היא אומר ונושך את פנים הלחי שלו כדי להסתיר חיוך.
הוא מניח את ידו על פנים הירך שלי, אך לא מזיז את בד השמלה.
אני מניחה את ידי על ידו ומביטה מבעד לחלון.
כשאנחנו עוצרים מול שער עץ גדול, אני מביטה בו בשאלה.
הוא יוצא מהרכב ופותח עבורי את הדלת, לפני שאני מספיקה לפתוח אותה בעצמי.
''אתה לא חייב לפתוח את הדלת בשבילי בכל פעם.'' אני אומרת ומסיטה תלתל סורר אל מאחורי האוזן.
''אני יודע, אני רוצה לפתוח אותה עבורך.'' הוא אומר, ומניח את ידו על גבי התחתון.
כשדלתות העץ נפתחות, הן חושפות איתן משטחים גדולים ירוקים.
המון שטח שמצופה בדשא ירוק ועליו מתקנים שונים.
אני מביטה בו.
''באנו לשחק מיני גולף?'' אני מחייכת.
''אמרת שתמיד רצית לנסות. מי אני שאפריד בינכם?"
הוא מחייך ומושך בכתפיו.
''זכרת את זה?'' אני מרגישה מעין צביטה בלב.
''אני זוכר כל דבר כשזה נוגע אלייך.''
כשאנחנו הולכים בשביל אבנים מרוצף אל עבד דלפק שבו עומד רק עובד אחד.
אני סורקת את המקום, נראה שאין כאן איש מלבדנו.
האיש מוסר למישה מפתח, והולך.
''מה נסגר?'' אני אומרת, מבולבלת, כשהדלתות הכבדות נסגרות מאחוריו, משאירות רק אותנו במגרשים הגדולים.
''כל המקום לרשותנו לשעתיים הקרובות.'' הוא מנופף במפתח מול פניי ותוחב אותו לכיס.
הוא מושיט את ידו ואני מניחה את ידי בשלו, והוא מוביל אותנו אל הנקודה הראשונה.
כל אחד מאיתנו אוחז במחבט משלו.
במשחק גולף ישנן כשמונה עשרה גומות.
''זכות קדימה לנשים.'' הוא מחווה בראשו לגומה הראשון.
המקום מעוצב בסגנון כפרי ישן, מלא בשבילי אבן ומזרקות קטנות.
מחוץ לגבולות המיני גולף, ישנם גם מגרשים גדולים שמתפרסים על פני כמה קילומטרים, חלקם גם בתוך היער.
כל גומה עוסקת בעיר אחרת.
העיר הראשונה היא טוקיו.
כשאני מנסה לראשונה לחבוט בכדור על מנת שיגיע לגומה, הוא עף לעבר בריכה רדודה.
''אופס.'' אני אומרת.
מישה צוחק. ''את כישרון טבעי, מותק.''
''תשתוק.''
הוא נעמד מאחוריי ועוטף את ידיו סביב ידיי, שנינו אוחזים במחבט.
''פשוט, תנועה קלה.'' הוא אומר ומזיז את המחבט, גורם לכדור החדש להיכנס אל הגומה.
''יש משהו שאתה לא טוב בו?" אני אומרת, מחכחת את אגני במפשעה שלו.
הוא נושף.
הוא אוחז במותן שלי, מקרב אותי אליו, מניח את סנטרו בשקע צווארי ושואף.
''פאק. הריח שלך ממכר מותק.''
אני בולעת את רוקי.
הוא מתרחק ממני וחובט בכדור נוסף, מכניס אותו לגומה בניסיון הראשון, מבלי להביט על דבר מלבדי.
אני מרגישה את הסומק בצווארי.
מבטו צורב את גבי החשוף ואנחנו ממשיכים לגומה השנייה.
והשלישית, וכן הלאה.
אנחנו עוברים בערים שונות, טוקיו, בודפשט, לונדון, סידני ובמקסיקו ובעוד כמה ערים נוספות, בכל אחת אנחנו נתקלים במכשולים שונים שלא מצליחים למנוע מאיתנו להכניס את הכדור לגומה.
בגומה השלושה עשר, אנחנו בפריז.
מעלינו תלויות נורות שתואמות את רחובות פריז, והגומה נמצאת מבעד למגדל אייפל מוקטן.
אני חובטת בכדור והוא כמעט נכנס לגומה.
''אני מתחילה להיות ממש טובה בזה.'' אני אומרת.
אני צועדת אל הכדור במטרה לחבוט בו שוב.
אני ממקמת את המחבט וחובטת בכדור, ישירות לגומה.
''הא! אתה צריך להתחיל להיזהר. אתה עוד עלול להפסיד לי בסופו של-''
הלב שלי מחסיר פעימה.
אני מסתובבת אליו, הוא כורע ברך ובידו קופסא עם טבעת.
אני מפילה את המחבט אל הדשא, בוהה בו, ממצמצת כדי להעלים את הדמעות בזווית עיניי.
הטבעת יפהפייה, היא מכסף, והיהלום שלה בגודל המושלם.
''אני יודע שזה התחיל מוזר. אבל פשוט ידעתי, בשנייה שראיתי אותך, איתך אני הולך להתחתן.
אני אוהב אותך. בחיים לא הרגשתי משהו חזק יותר מהכמיהה שלי אלייך. אני צריך אותך.''
המבט בעיניו הוא הדבר היפה והטהור ביותר שראיתי.
עיניו הכחולות בוהות בי, מחכות לתשובה.
''אתה זוכר את היום ההוא, כשיוג'ין ניסה למכור אותי?''
הוא מביט בי בשאלה, אך מהנהן.
''כשראיתי אותך אז באותו יום, אז ידעתי, הסתכלתי לך בעיניים וידעתי שאתה הגבר שאיתו אני אתחתן.''
אני אומרת ודמעות עולות בעיניי, בזמן שאני מתכופפת גם כן על ברכיי.
הברק בעיניו.
ממכר.
הוא משחיל את הטבעת על הקמיצה שלי, בזמן שאני מושיטה את ידי אליו.
אני עוטפת את פניו בידיי, והוא מנשק אותי.
נשיקה עמוקה, עוצמתית, מלאת רגש.
אני מנשקת אותו בחזרה, הלשונות שלנו רוקדים יחד, אנחנו גומעים את האוויר אחת של השנייה, כאילו כל נשימה תהייה האחרונה שלנו.
ידיי משוטטטות על כתפיו.
לפעמים אני שוכחת כמה הוא גדול פיזית.
הוא אוחז בירכיי ומתרומם, כך שאני תלוייה עליו בפיסוק.
הוא מנתק את הנשיקה ועובר לנשק את הצוואר שלי.
גניחות שקטות חומקות מפי.
''la mia bellissima fidanzata''.
הוא אומר, קולו שקט.
הוא נושך נקודה בצווארי ומוצץ, ולאחר מכן הוא עובר בלשונו על הנקודה.
''מה זה אומר?'' אני שואלת.
הוא מגחח.
''אנחנו יכולים להמשיך את המשחק, או שאנחנו יכולים לשחק משחק אחר.'' הוא אומר.
אני מייד מבינה שהוא לא מדבר על הגולף.
''ממ. על מה חשבת?'' אני אומרת, מעבירה את שפתיי על הלסת שלו.
''כל השטח הזה. הוא שלנו לעוד חצי שעה.'' הוא אומר.
אני ממשיכה להביט בו.
''אני הולך לצוד אותך, איילה.'' הוא מעביר את האצבע שלו על הנקודה הפועמת בצווארי.
אני מכווצת את הגבות בבלבול.
''יש לך שתיי דקות לנסות לברוח ממני, כשאני אמצא אותך אני אעשה בך כל שברצוני. אבל אם אני לא אמצא אותך עד שייגמר הזמן, את תעשי לי כל מה שברצונך.''
קולו העמוק מרעיד את הבטן התחתונה שלי ואני מרגישה את התחתונים הספוגים שלי.
הוא מוריד אותי מעליו ומתחיל לספור.
''מאה ועשרים, מאה ותשע עשרה, מאה ושמונה עשרה,''
הוא סופר לאחור, כשתיי דקות, ואני עומדת שם.
עד שאני מתחילה לרוץ.

יש לי פרפרים בבטן מהפרק הבא Ladies🖤