התמכרות

פרק 10 - דון

דון:

אני נכנסת למושב הנוסע, מתנשמת ומיד אומרת: "פאק, שון. ישבת כאן עשרים דקות? אני מצטערת.'' הוא מסתכל עליי והחיוך שלו יורד, כנראה בגלל ההבעה המחרידה שעל פניי עקב המאורעות.
''פאק. את בסדר? את נראת מזעזע. פאק, לא לזה התכוונתי. אני-''
''שון, זה בסדר. הבנתי למה התכוונת. ראיתי ג'וק והתחבאתי באמבטיה עד שרצתי החוצה.''
אני משקרת לו.
''אה. כשלא ענית להודעות שיערתי שמדובר במקרה חירום או בעניין נשי. את רוצה שאבוא להרוג את הג'וק? לוסי סימסה לי שהיא רק עכשיו יצאה מהבית.''
בגלל שהדבר היחיד שמעסיק אותי כרגע הוא לעוף מהבית המזויין הזה ולהתרחק מכל קרבה אליו לפני שאבא חוזר, אני אומרת:
"לא, זה בסדר. הוא כבר ימות עד שאחזור. או שאטפל בזה אחר כך.''
''אוקיי. את נראת טוב.''
''תודה, גם אתה בסדר. ושוב, אני באמת מצטערת שאיחרתי.''
הוא צוחק וממלמל משהו ונוסע לכיוון הבאולינג. בזמן ששיר מתנגן ברדיו, אני בוחנת אותו.
שון לבוש בג'ינס ובחולצה לבנה שמדגישה את השירים שלו.
אני לא מבחינה בנעליים שלו.
הוא מריח טוב והשיער הבלונדיני שלו מבולגן בצורה נערית, למרות שהוא רק בן 23.
אבל הוא לא נראה טוב כמו הבחור מהבר.
פאק. עד שהצלחתי לשכוח ממנו.
אני ממשיכה לשקר.
הפעם לעצמי.
אני משקרת כשאני אומרת לעצמי שניסיתי לשכוח ממנו.
כי ידעתי שאי אפשר לשכוח אותו.
לוסי, שון ואני הלכנו לאכול פיצה.
אני נהנת מטעם הגבינה והעגבניות בפי.
למען האמת, גוועתי ברעב.
הלכנו לבאולינג.
היה נחמד לשחק ולצחוק.
לשכוח מהצרות שלי. לשכוח מהאבא המטורף שמחכה לי בבית בכל רגע נתון.
לשכוח מהעובדה שאני חיה בפחד.
שון ניצח בסיבוב הראשון ואני בשני.
בסיבוב השלישי לוסי פרשה והקרב היה ביני לבינו. היה תורו של שון.
הוא בא לזרוק את הכדור על המסלול, אבל אני כבר לא הסתכלי עליו.
הסתכלתי עליו.
מה הוא עושה כאן?
לא הייתי אמורה להגיד את זה בנימה שיפוטית, אבל חשבתי שמוזר לראות אדם בגודל של בולדוזר, לבוש בחליפה, עומד בכניסה לבאולינג.
הוא בא לשחק?
למה הוא חייב ללבוש את החליפה הזאת שמדגישה כל שריר שלו?
למה לעזאזל אני מרגישה שאני מריירת?
''דון, תורך.''
שון אומר ומוציא אותי מהבועה שבה הייתי.
אני מחייכת בצורה מכנית וזורקת כדור.
הוא מתגלגל לשוליים.
אני כבר לא מחוברת למשחק יותר.
''יש! ניצחתי!''
שון צועק ומקריא ממוחו רשימה של קללות נפלאות שמלוות בקריאות ניצחון.
לוסי צוחקת.
מסתבר שזה היה הסיבוב האחרון.
רגע.
צריך ללכת? אני לא רוצה ללכת.
כשאנחנו פוסעים ליציאה אני כבר לא רואה אותו.
אני מבקשת משון ולוסי לחכות לי כשאני הולכת לשירותים.
כשאני יוצאת מהשירותים אחרי ששטפתי ידיים, אני נתקעת בדמות גבוה וכמעט מועדת לאחור. ידיים חסונות אוחזות בזרועותיי.
אני מרימה את מבטי ורואה אותו.
אני מרגישה כאילו פרפרים מתעופפים לי בבטן. למה הוא משפיע עליי ככה?
הוא בוהה בי בלי לומר כלום.
הוא מחכה להתנצלות שלי?
אני מרגישה שהראש שלי מלא בצמר גפן ופולטת ''באולינג?"
הוא בוהה בי ומבטו משתנה למבולבל.
''מה?"
הקול שלו עמוק ובס.
''באת לכאן לשחק באולינג?"
אני אומרת ומנסה להציל את עצמי מהמבוכה.
הוא לא עונה ואחרי מספר מביך של שניות הוא אומר:
''ביליארד."
הוא מנסה לגרום גם לי להרגיש מבולבלת?
''מה?"
''באתי לשחק ביליארד.'' הוא משיב וכשאני לא יודעת מה לענות, שורר שקט מביך.
אני שמה לב שהידיים שלו עדיין אוחזות בזרועותיי, בדיוק באותו אופן שהאחזו בי כשמעדתי.
הוא שם לב גם, כי הוא שומט את ידיו ואני מרגישה מעין צריבה.
תחושת חוסר.
הוא כלל לא נראה מובך מהסיטואציה.
''סליחה.'' אני אומרת.
''על שנתקעתי בך. סליחה.''
אני אומרת ומרגישה סומק עולה בצווארי.
''זה בסדר. תשתדלי שלא להיתקע באנשים באופן ברוטלי כל כך שיכול לגרום לך נזק. להתראות, דון.'' הוא מסתובב ונע לכיוון מתחם הביליארד.
הוא זוכר את השם שלי?
פרץ אדרנלין משתחרר בדמי ואני ממהרת לצעוק ''אפשר להצטרף?"
אני שואלת למרות שהרעיון לשחק ביליארד גורם לי לחרדה.
''ילדה טיפשה. אמרתי לך לא לזוז.''
אני מתנערת מהזיכרון המבחיל ומסתכלת על הבחור שעדיין לא חשף בפניי את שמו.
הוא מרים גבה.
''את רוצה להצטרף?"
''כן. אף פעם לא שיחקתי ביליארד. אני אשמח לנסות. אם זה בסדר מצידך.''
אני משיבה לו בביטחון מזוייף ואני מקווה שהוא לא מבין בכך.
מה לעזאזל אני אומרת?
''כן.''
אני מופתעת שהוא ענה בחיוב.
חשבתי שיתעלם מהזרה שביקשה ממנו ללמד אותה לשחק ביליארד, בעקבות הדחף הרגעי שהיה לה, מסיבה לא ברורה.
''תוכל לתת לי דקה בבקשה?"
הוא מהנן לחיוב ואומר שייחכה לי במתחם הביליארד.
מעולה.
שון ולוסי ישאלו שאלות מוזרות אם הם יראו את הגבר הזה.
לבלות עם גבר חתיך שאת לא מכירה, מה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות? נכון?
לעזאזל, אני מקווה שהבחור הזה הוא לא איזו גרסת רימיק של טד בנדי.
חזרתי ליציאה וניסיתי לערפל את הפרטים כשאמרתי לשון ולוסי שאני נשארת עם חבר לשחק ביליארד.
''אבל את לא יודעת ביליארד-'' לוסי מתחילה לומר ואני ממהרת לקטוע אותה.
"חשבתי לנסות ללמוד ואם אצליח אז גם לשפר את היכולות שלי הביליארד שלי.''
היא נראה בספק אבל לא המשיכה לשאול שאלות. ''יש לך איך לחזור הביתה?"
שון שואל ואני עונה לו בחיוב, למרות שהתשובה היא כנראה שלילית.
''תתקשרי אליי אם תצטרכי טרמפ. בכל שעה, דון.'' הוא אומר ומדגיש את המילים 'בכל שעה, דון.'
אני נפרדת ממנו ומלוסי בחיבוק וממהרת לכיוון הביליארד.
אני נכנסת למתחם.
האור חלש ומעומעם ויש עשרות שולחנות עם כיסוי בד ירוק וכדורים צבעוניים.
אני מבחינה בו עומד לצד אחד השולחנות ובוחן משהו.
את הכדורים? או שהוא בוחן את השולחן?
לא חשוב.
אני מתקדמת לכיוונו ותוהה לרגע אם לא מדובר ברעיון מטופש.
אני מחליטה שלא לסגת וניגשת לעמוד מולו, בצידו השני של השולחן.
הוא מביט בי ואני מחייכת.
''את יודעת איך משחקים? חוקיים בסיסיים?"
''לא.'' אני מרגישה שאני שוב מסמיקה.
''אוקיי. קחי מקל.''
אני מושיטה יש למקל הארוך שמונח על השולחן ומרימה אותו.
אני בוחנת אותו.
לפתע צליל של כוס מתנפצת מבהיל אותי והמקל נשמט מידיי ופוגע ברצפה בצליל שמדמה הצלפה.
אני קופאת.

אהובות! פרגנו בכוכב או בתגובה 3>>>