התמכרות

פרק 51 - מישה

מישה:

אלכס דון ואני יושבים בסלון ואוכלים פיצה.
מייק משעין את ראשו על הירך של דון.
דון מסובבת את הטבעת על האצבע שלה בזמן שהיא לועסת.
''תוכלי לתאר לנו את המבנה? חדרים? כניסות ויציאות? מה את זוכרת?" אני אומר לה בטון חלש כדי לא להכביד עליה.
היא נראת מהוססת כשהיא מכווצת את הגבות שלה, מנסה להיזכר.
אני יושב ממש לידה, אוחז בכף ידה.
''היו שתי קומות למטה, הייתי בקומה השנייה מבינהן, יש רק מסדרונות, ומדרגות שמובילות לקומת הכניסה.
יש שם דלת גדולה מעץ. אבל אני לא יודעת אם יש עוד קומות למעלה.''
אני מהנהן. ''את זוכרת מה היה בחוץ? שומרים למינהם?" אני שואל, בזמן שאלכס צופה בנו בגבות מכווצות.
''חצץ. המון חצץ. היו בבית בערך עשרה שומרים, ממה שספרתי בין הקומות. בחוץ לא היה אף אחד באותן לילה. החדר שהייתי בו היה בקצה של מסדרון, ואם ממשיכים בו ישר, בדלת שהכי קרובה למדרגות יש משרד.''
היא מניחה אצבעות על הרקות שלה ומעסה אותן.
''הכל בסדר מותק.'' אני מלטף את ידה.
היא מחייכת אליי חצי חיוך ואלכס מכחכך בגרונו.
הוא נעמד ונפרד לשלום וצועד אל הדלת.
''אני אדבר איתך אחר כך.'' הוא אומר ונעלם אל תוך המעלית.
אני נאנח.
''מה אתם מתכוונים לעשות? אתה מתכוון לספר לי?"
היא שואלת אותי ומביטה בי בעיניי האיילה שלה.
''אנחנו הולכים לגרום לפשיטה של הרשויות על המקום.''
אני לא מתכוון להסתיר ממנה את מה שמגיע לה לדעת.
''יופי. יש שם המון אנשים חפים מפשע שמגיע להם להינצל.'' היא אומרת ונאנחת.
אני רק מביט בה, לא אומר מילה, כשהיא לוקחת מהשולחן את השלט ומדליקה את הטלוויזיה.
''חשבתי שנראה יחד סרט. מה אתה אומר על קומדיה?''
היא מתרווחת ונשענת עליי בזמן שהיא גוללת.
אני יכול להתרגל לזה.
היא ואני יושבים יחד עם הילדים העתידיים שלנו
ליד שולחן עץ גדול, מוקפים ברוח חג.
אני שומט את ראשי לאחור על מסעד הספה.
כשהיא בוחרת בסרט אמריקן פאי היא קמה והולכת למטבח. אני עוקב אחריה במבטי, היא לבושה במכנסיים קצרים ובגופייה לבנה שגורמת לי להזיל ריר.
היא מוציאה חבילת פופקורן מהארון ומכניסה אותה אל המיקרוגל.
בזמן שגרגרי התירס מתפוצצים, היא אומרת, ''חשבתי על אפריל. החתונה. אחרי יום ההולדת שלך שבמרס. מזג האוויר יהיה נעים.''
חיוך פוקד את פניה כשהיא מדברת על החתונה שלנו.
שלנו. צליל יפה.
אני מרגיש את הדם עולה לי לראש כי ראשי עדיין שעון על הספה, ואני מביט בה הפוך. אני מתרומם ונותן לעצמי כמה שניות.
היא צועדת בחזרה אל הסלון ובידה קערה כחולה עם פופקורן, בנוסף לשתי פחיות קולה שמאוזנות בין זרועה למותן.
''אני חושב שיש לי פטיש למלצריות.'' אני מחייך אליה.
''מלצרית. אחת.'' היא אומרת ומקפיצה את הגבות שלה בזמן שהיא מתיישבת בחיקי.
אני מלטף את זרועה באיטיות בזמן שהסרט מתנגן. אני לא יכול להפסיק לחשוב על הבית ההוא.
מה אם לא הייתי מוצא אותה?
פאק. המחשבות ההרסניות שפוקדות את מוחי מכבידות עליי.
אני מרגיש שבלעדיה אני לא יכול לנשום.
אני בוהה בה, ולא בסרט, תוהה לעצמי מה לעזאזל היא מוצאת בי.
כשהסרט נגמר, היא כבר ישנה.
ראשה שעון על חזי ובידה פחית קולה כמעט ריקה.
אני לוקח ממנה בעדינות את הפחית ומניח אותה על השולחן.
אני מתרומם בזהירות ונושא אותה אל חדר השינה, מוכן לסחוב אותה לחדר השינה שלנו בכל ערב לשארית חיי.
אני מניח אותה על המיטה ומכסה אותה בשמיכה. אני סוגר מאחוריי את הדלת בשקט וניגש למשרד.
אני מחייג ומחכה שייענה לי בזמן שהצליל הרובוטי מתנגן.
''חתיכת כלב. השעה כבר אחת בלילה. אני מאוד מקווה בשבילך שלא הזדיינתם שוב במטבח בזמן שאני חיכיתי לשיחה ממך.'' אלכס רוטן אל הטלפון.
עם כמה שרציתי את דון, קיוויתי שמחר היא תוכל ללכת.
''תסתום ותעדכן אותי בתוכנית.'' אני אומר ונאנח. אני מפשפש בניירות שעל השולחן ועובר על המגירות כשידי נתקלת בתיקייה שלה.
אני מוציא אותה מהמגירה ופותח אותה בפעם האחרונה. אני בוהה בתמונות שצילמתי לפני כמעט שנה.
מרגיש כאילו עברו מאז חיים שלמים.
אני סוגר את התיקייה וקם מהכיסא, צועד אל המטבח עם התיקייה בידי ועם הטלפון בידי השנייה.
''אז ככה. ארבעים חיילים לא כולל את שנינו, ניכנס לבית דרך הכניסה הדרומית. בתוך הבית יש ארבע קומות. שתיים למעלה ועוד שתיים מתחת. בכל קומה יש חמישה חיילים, ובחוץ יש עוד שבעה. מדובר בעשרים ושבעה סך הכל. בקומת הכניסה אין שום דבר מיוחד ובקומה העליונה יש חדרי שינה, באחד מהם יש לוח בקרה שאחראי למצלמות האבטחה. אני אדאג שדימה ינטרל את המצלמות לפני שניכנס. בשתי הקומות התחתונות יש חדרי כליאה, מחזיקים שם את ה'סחורה'.''
אלכס אומר בזמן שאני מחפש מצית, ולאחר מכן צועד אל המרפסת.
אני זורק את התכולה של התיקייה אל תוך הגריל, ולאחר מכן את התיקייה עצמה גם כן.
אני מחזיק את המצית ומדליק אותה, מקרב אותה אל תמונה ונותן לאש לעשות את שלה.
אני צופה באש מכלה את הנייר ושורפת אותו. שורפת את תחילת הדרך שלי עם הבחורה שישנה אצלי במיטה, ושעל האצבע שלה נחה טבעת.
בזמן שאני עומד ובוהה בלהבה, אלכס ממשיך.
''דון עזרה לנו להבין את המבנה של הקומות התחתונות, בכל קומה יש ארבעה מסדרונות וסך הכל יש עשרים חדרים בכל קומה, שבנוייה בצורת ריבוע.
אנחנו לא יודעים כמה גדולים החדרים או המבנה התת קרקעי, אבל יש ארבעים חדרים שאנחנו מניחים שרובם מאוכלסים.''
''אנחנו נוריד את השומרים ואת הדגים השמנים, ואז נקרא לרשויות בעילום שם. הבנתי לאן אתה חותר.'' אני מהמהם ומשפשף את הלסת שלי.
בזמן האחרון לא הייתי בפוקוס, ואלכס תמיד היה שם כדי לנהל את המצב.
והוא היחיד שאני סומך עליו שייעשה את זה, והוא יודע את זה.
''בדיוק. החיילים שלנו מוכנים לקריאה, רק תגיד מתי.'' אלכס אומר ואני שומע גניחה נשית ברקע.
אני מהנהן בראשי, מנסה שלא לחשוב על מה שקורה בצד השני של הטלפון.
''נצא מחר בבוקר.'' אני אומר כשהוא מנתק.
פצפוצים עולים מהאש כשאני רואה אותה דועכת ונעלמת.
אני נכנס בחזרה אל הסלון, סוגר את הדלת מאחוריי. אני ניגש אל הדלת ולוקח את הרצועה של מייק, שקם ומקשקש בזנבו.
אני מחבר אליו את הרצועה כשאנחנו יורדים במעלית, דבר אינו נשמע מלבד נשימותיו של מייק ורעש כפותיו על רצפת המעלית.
כשאני יוצא אל הרחוב, הכל חשוך ושקט.
העיר שוממת ואני לא מבחין באנשים.
אני שואף את האוויר הקריר לתוכי וצועד עם מייק אל הגינה הקרובה.
אני משחרר אותו ונותן לו לרוץ עד שהוא מתעייף, אני יושב על ספסל, עדיין לבוש בחליפה, וחושב על מחר.
אני משתוקק לזה. לתחושת ההרג של אנשים שגורמים עוול לאחרים. אגרופיי מתכווצים כשאני מדמיין את זה.
המשימה האחרונה בחיי.

🖤🖤