התמכרות

פרק 37 - דון

דון:

אני לא רואה כלום.
אני מנסה לפקוח את עיניי.
כשאני פוקחת אותן, אני ממצמצת כמה פעמים כדי להסתגל לאור הצהוב.
אני מנסה לשפשף את פניי, אך ידיי כבולות מעל ראשי.
מה לעזאזל?
אני עומדת באמצע החדר, ידיי כבולות בשרשראות אל התקרה, וקצות האצבעות שלי בקושי נוגעות ברצפה.
מפרקיי ידיי כואבים ואני אסירת תודה לנעליי העקב שלי.
פאק!
אני משחזרת את אירועיי אתמול.
המועדון, לוסי, מסדרון, דלת, יוג'ין, קוקטייל.
התובנה נוחתת עליי כמו בלון שמתפוצץ.
המניאק המטורף חטף אותי?!
פאק. איפה לוסי?

מה לעזאזל חשבת לעצמך, שיכורה מטקילה ונכנסת לחדרים חשוכים כדי לחפש את הסטוקר שלך.

דמעות עולות בעיניי. הן צורבות. מעלבון. מבושה. מעיוורון, כלפי הבחור שחשבתי שראיתי.
אני בוהה בחדר המעופש.
ארבעה קירות, כולם דהויים בצבעיי חום-צהבהב.
הטפטים מתקלפים מהקירות, והחדר ריק מתוכן מלבדי, ומלבד מצלמה שתלוייה על התקרה ומצלמת.
הנקודה האדומה שמהבהבת מודיעה לי בבשורה משמחת שצופים בי.
אני נאבקת בשלשלאות ומנסה להוריד משקל מידיי, אך לא מצליחה.
אני שומעת נקישות של נעליים על הרצפה.
אני מאזינה בשקט.
הצעדים מתקרבים.
הם חזקים עכשיו.
הדלת חורקת כשהוא פותח אותה.
''בוקר אור, מתוקה.'' יוג'ין אומר.
''לך תזדיין. חתיכת מטורף. חטפת אותי?!" אני צועקת עליו.
הוא עומד מולי. שיערו השחור מסורק בקפדנות אל מאחוריי אוזניו.
''אני לא יודע לאן אבא שלך נעלם, אבל הוא חייב לי כסף. המון ממנו. אז תיהי ילדה טובה, ותגידי לי איפה הוא.'' קולו חלש אך מזהיר.
''הוא מת. לפני ארבעה חודשים.'' אני אומרת שוב.
''אל תשחקי איתי משחקים. ילדה טיפשה.''
הוא אוחז בלסת שלי בידיו הגדולה ומועך את הלחיים שלי כך שאני מרגישה את פנים החך על שיניי.
אני לא מזכה אותו בתשובה.
אני יורקת עליו.
בין העיניים.
הוא ממצמץ פעם, ועוד פעם.
וסוטר לי.
חזק.
הראש שלי עף הצידה.
''תשובה שגוייה. מטומטמת.''
אני צוחקת.
''איזו התחשבות, לפחות זאת לא הלחי השנייה. היא עדיין כואבת לי דרך אגב. חתיכת כלב.'' אני מתיזה.
הוא מטיח את ידו בקיר.
לפחות הוא לא הטיח אותה בי.
''כמה כסף הוא חייב לך?" אני שואלת בלית ברירה.
אולי מדובר בכמה מאות או אלפים ואוכל לסגור את החוב.
החלאה ממשיך לרדוף אותי גם כשהוא מת.
''שלוש מאות.''
''חטפת אותי בשביל שלוש מאות דולר?!"
''אלף. שלוש מאות אלף.''
אני שותקת. אין מילים בפי. יש טעם רע על לשוני.
אני לא מתכוונת לשלם חוב של אדם מת.
''אין לי כסף בשביל לסגור את החוב יוג'ין.'' אני אומרת.
''זאת לא הבעיה שלי. חתיכת זונה.''
הוא אומר ויוצא מהחדר בטריקת דלת.

אני עומדת, כבולה בשרשראות שמחוברות לתקרה.
לפחות אני לא הפוכה כמו חתיכת בשר שחוטה.
עדיין.
דקה הופכת לעשר דקות, ושעה הופכת לכמה שעות.
אני לא יודעת כמה זמן עובר, אבל השקט מחריש אוזניים.
אני לא שומעת שום דבר מלבד דממה במשך כמה שעות רצופות.
אך לפתע אני שומעת קול.
הוא מעומעם, אבל בפעם השנייה שאני שומעת אותו, אני מייד מזהה אותו.
קיטור.
זאת מסילת רכבת, והיא פעילה.
אני מייד מנסה לחשוב על כל תחנת רכבת אפשרית שאני מכירה.
אך אחרי חצי שעה אני מבינה שזה כמעט בלתי אפשרי לגלות את המיקום שלי עם כל כך מעט מידע.
הבטן של מקרקרת והידיים שלי רדומות וכואבות.
כמה זמן אני עומדת?
אחרי עוד זמן שמרגיש כמו נצח, אני שומעת צעדים.
כשהדלת נפתחת בחריקה, אני לא מרימה את ראשי.
האדם צועד כמה צעדים ועומד מולי כך שאני רואה את נעליו ואת מגש האוכל שהוא מחזיק.
''זמן לאכול.'' הקול אומר.
אני קופאת.
כל השרירים בגופי נדרכים.
אני מזהה את הקול הזה.
כי הוא היה אצלי בבית.
אני מרימה את ראשי ובוהה בעיניו.
ריו.

🎀