התמכרות

פרק 55 - מישה

מישה:

השני במרס, 4:48 בבוקר

אני מקווה שאת חולמת עליי.
שלחתי לה הודעה, ואני משער שהיא תראה אותה בבוקר.
בשעה חמש בבוקר, המטוס ממריא.
אני גורר את אלכס למקלחת, כי כולו מכוסה בדם.
היופי שבמטוסים פרטיים.
אנחנו נכנסים לחדר המקלחת, ואני סוגר את הדלת.
''אלכס, תעזור לי לעזור לך.''
אני נאנח בזמן שאני מוריד ממנו את החולצה, והוא מרים ידיים.
כשאני מוריד ממנו את המכנסיים, הוא מרים כל פעם רגל אחת כדי להוריד אותם ממנו.
הוא לא מדבר, הוא רק בוהה.
כשהוא לבוש רק בבוקסר שחור, אני מוביל אותו למקלחת.
הוא עומד מתחת לזרם המים, ששוטפים את הדם אל פתח הביוב.
''אלכס. אני צריך שתחזור למציאות.'' אני אומר לו, לוקח את השמפו וחופף את שערו.
זאת לא הפעם הראשונה שאני עושה את זה.
אולי זאת גם לא הפעם האחרונה.
אין לדעת.
אחרי שהוא נקי מדם, אני עוטף אותו במגבת.
לפעמים אלכס חוזר לאותו יום, כשהוא היה בן ארבעה עשרה וראה אותה שרועה על הרצפה.
ולמרות שזה קרה לפני עשור, עדיין יש לה השפעה עליו.
אני מושיט לו מכנסי טרנינג אפורים ואומר לו ללבוש אותם במקום הבוקסר השחור, ומסתובב כדי שלא ירגיש מאויים.
אני מסתובב בחזרה, הוא לבוש, ואני מוביל אותו לחדר השינה.
הוא שוכב במיטה מכוסה בשמיכה עד הסנטר, ואני יושב בקצה המיטה.
''זה בגלל מאשה?'' אני שואל.
''אנחנו לא מדברים על זה.'' הוא אומר.
''אבל זה בגללה, נכון?"
''זה תמיד בגללה.''
''על מה אתה חושב?''
''על מה שקרה באותו ערב.''
אני שומע את הקול שלו נשבר, כמו בכל פעם שהוא מדבר עליה.
''אלכס. אני יודע שקשה לך לשחרר ממה שקרה. אבל זה יעבור.''
''ממ.''
''מה קרה שנזכרת בזה עכשיו?'' אני שואל אותו, ויש שקט בחדר.
''אתה יודע.'' הוא נאנח.
אני קם על רגליי וצועד אל הדלת, ''תנוח. אל תדקור אף אחד.'' אני סוגר אותה מאחוריי ומתיישב על אחת הכיסאות, ליד החלון.
לכל אחד מאיתנו יש אירוע שהוא מושפע ממנו.
אני רצחתי את אבא שלי, אלכס איבד את האהבה הראשונה שלו, דון כמעט נהרגה על ידי אבא שלה.
לכולנו יש חותם.
אני בוהה במסך הטלפון שלי, ההודעות ששלחתי לה עדיין לא נקראו.
הטיסה עוברת ואני עובר על מיילים במחשב כשטייס המשנה מעדכן אותי שנצטרך לעצור לתדלק.
אנחנו נוחתים בקליפורניה בסביבות השעה חמש אחר הצהריים.
אנחנו שוכרים כמה חדרים במלון וכשאלכס ואני נכנסים לחדר הגדול השעה כמעט שבע.
נראה כי אלכס התאפס וחזר לעצמו.
אני יוצא למרפסת ומחייג אליה.
הצליל של החיוג ואחריו של התא הקולי מתסכל אותי. הפרשי השעות חזרו להרגלם, היא במרחק כמה שעות מכאן בלבד.
אני נכנס בחזרה לחדר ומתיישב על המיטה, אלכס יושב על ספת יחיד ורגליו היחפות מונחות על השולחן.
אני מחייג אליה שוב.
אין מענה.
אני שולח לה עוד הודעה, ומניח את הטלפון על המיטה, ''אני הולך להתקלח.''
אלכס שותה מפחית קולה ואני סוגר מאחוריי את הדלת.
כשאני עומד מתחת לזרם והמים מורידים ממני את היממה האחרונה, אני מתחיל להיות מודאג.
למה היא לא עונה לשיחות ממני?
מה אם קרה לה משהו?
אני יוצא מהמקלחת ועוטף את מותניי במגבת, טיפות של מים זולגות משיערי על פניי ועל החזה.
אני יוצא מחדר הרחצה ומרים את הטלפון מהמיטה.
''הכל בסדר?'' אלכס שואל.
''כן.'' אני אומר בזמן שאני מחייג לפקיד הקבלה בבניין שלי.
''אדוני. מה שלומך?'' ג'פרי עונה בנימוס כתמיד.
''הכל מעולה. מקווה שאשתך והילדים בטוב. אני צריך שתגיד לי אם דון בבניין עכשיו.''
אני משפשף את הרקה שלי ומחכה לתשובה שלו.
''היא בבניין עכשיו, אדוני. היא יצאה אתמול בערב לזמן קצר אבל שום דבר מלבד זה.''
''תודה, ג'פרי.'' אני מנתק.
''אתה מוכן להסביר לי מה קרה?'' אלכס אומר.
''אני חושב שאולי דון כועסת עליי.'' אני אומר וזורק את הטלפון אל המזרן.
''מה עשית שהיא כועסת?"
''אני חושב שלא הייתי צריך לבוא. לפני שיצאתי, היא, עבר עליה משהו, והיא אמרה לי ללכת בכל זאת. אני לא יודע, אולי הייתי צריך להישאר?''
''הביצים שלך לא נשארו, זה ברור.'' הוא צוחק.
אני זורק עליו כרית באזהרה.
''בסדר, בסדר. והיא לא עונה לך?"
''לא. אבל ג'פרי אמר שהיא בבית ושהכל בסדר.''
''היא מסננת אותך.'' הוא מלקק את שיניו.
אני מהנהן בראשי ונאנח, ולובש בוקסר שחור.
''לעזאזל. אני מת מעייפות.'' אני אומר ושוכב על המיטה, מניח את ידיי מאחוריי ראשי.
''מישה.'' אלכס אומר ונעצר.
אני מתרומם על מרפקיי כדי להביט בו ''אלכס?''
''תודה על היום.''
הוא ממצמץ ושומט את ראשו לאחור.
''תמיד כאן בשבילך, אח.''
אני אומר ואני מתכוון לזה.
הוא מתרומם על רגליו.
''אנחנו חייבים לצאת לבלות. השעה רק שמונה ואנחנו תקועים בחדר כמו זוג זקנים.'' הוא רוטן.
אני בוהה בו.
''בחייך. אל תתן לי ללכת לבד. בוא נלך להשתכר ביחד.'' הוא מחייך ומרים אליי שני אגודלים.
''טוב, בסדר. לאן הולכים?'' אני מתרומם מהמיטה ומוציא ג'ינס וחולצה שחורה. אני בדרך כלל לובש חליפה. אבל לא היום.
הוא מחייך, וכעבור רבע שעה אנחנו יושבים בשולחן עגול במועדון רועש.
המועדון עמוס בתיירים צעירים, והמוזיקה חזקה.
אלכס ואני שותים צ'ייסר של וודקה.
בצ'ייסר השלישי אני שולחן לה הודעה.
את כועסת עליי?
אני מרגיש מתוסכל, ויותר מזה, אני מרגיש שמשהו לא כשורה.
אלכס בראש אחר כרגע.
הוא משתכר, ועם כל צ'ייסר שהוא מוריד, הוא מרגיש יותר משוחרר.
עם כל צ'ייסר שאני מוריד, אני מרגיש יותר ויותר כבד.
קצת אחרי תשע אני כבר מתרפס בפניה, ומנסה להבין מה עשיתי לא נכון.
כמה צ'ייסרים כבר שתיתי, לעזאזל?
יותר מתשעה, זה בטוח.
בעשר אני כבר שיכור לגמרי, ואני יושב על ספה בזמן שאלכס רוקד באמצע המועדון בזמן שבחורה ברונטית נמרחת עליו.
הכל איטי יותר.
אני שונא להיות שיכור. אנשים נוטים להתנהג בטיפשות כשהם שיכורים.
אני נוטה לשלוח יותר מידי הודעות לבחורה שלי.
22:09
אני אוהב אותך.
היא לא תוכל לכעוס עליי לנצח.
אני מקווה.
אני מכבה את הטלפון ומכניס אותו לכיס, מרים עוד צ'ייסר ושותה אותו במכה.
האלכוהול כבר לא צורב לי את הגרון כמו בתחילת הערב.
הזמן מתערבב ומתמסמס עד שלאף אחד אין מושג מה השעה ואיפה אנחנו.
''מישההההה.''
''אלכסססס.''
שנינו צוחקים.
''הפיצה הזאת לא רעה.'' אלכס אומר.
מתי לעזאזל הגענו לפיצרייה?
אני נוגס במשולש.
''אל תדאג. מחר תחזרו להזדיין כמו שפנים, מישה.''
אלכס תופח לי על הכתף ומנסה לעודד אותי, אבל אני כבר לא חושב בצלילות.
אין ספק ששתיתי יותר מידי.
מגיע לך להשתחרר.
''גם אתה שומע אותם?''
''את מי?" אלכס עונה ואני שומע אותו בצורה מעומעמת.
''את הקולות בראש.'' אני טופח על הרקה.
''בוא. נלך בחזרה למלון.'' אלכס אומר ונעמד, מניח את היד שלי על הכתף שלו.
אני מדבר אבל לא נאמרות מילים, רק הברות משונות.
קריר ונעים כאן בחוץ.
היא שונאת אותך.
לא.
אחרי מה שעשית לה?
מה עשיתי?
היא שונאת אותך.
''תפסיק. שקט.''
''מישה, עם מי אתה מדבר?'' אלכס שואל.
''אף אחד.'' אני עונה.
היא תמיד תשנא אותך.

🖤