התמכרות

פרק 9 - דון

דון:

כשהוא עומד בכניסה ומסתכל עליי, אני לא מבינה מה קורה.
בהתחלה חשבתי שהוא הולך להתחיל איתי, אבל משהו במבט שלו השתנה.
כאילו הוא רוצה לטרוף אותי.
המבט הזה הדליק אותי בטירוף.
הרגשתי שהעור שלי מתחמם.
מה לעזאזל דפוק אצלי?
את לא מכירה אותו.
חשבתי לשאול את שון לגביו.
הבחור המסתורי.
אחרי שניגשתי לבר ובאתי לקרוא לשון, הבנתי שאם אתחיל לשאול שאלות על בחור שאני לא מכירה יותר משבע דקות, אני אראה כמו סטוקרית אובססיבית.
אני ממשיכה במשמרת ובקושי שמה לב כשגברים פונים אליי באופן פלרטטני.
אני עסוקה בלחשוב על הבחור המקועקע.
עסוקה בלחשוב עליו.
מי זה לעזאזל?
ולמה אני נשמעת כמו פואמה?
כשאני מסיימת את המשמרת אני נפרדת משון ולוסי וצועדת הביתה.
אני עדיין חושבת עליו.
גם כשאני מתקלחת.
גם כשאני מסרקת את שיערי.
גם כשאני שוכבת במיטה.
גם כשאני מתעוררת.
אחרי המשמרת של שישי ושל שבת, הוא עדיין מבזיק במוחי.
אני מחליטה שהוא לא מעניין אותי יותר כשהוא לא מופיע שוב.
בדרך כלל, נדיר שלוסי, שון ואני חולקים יחד ימי חופש.
בגלל שכולנו ביום חופש בראשון, קבענו ללכת לבאולינג.
ביום ראשון אני מנסה שלא להשתעמם עד שעות הערב.
אני צופה בטלוויזיה, מאזינה למוזיקה, קוראת ספר ויוצאת לריצה, מגיע הערב ואיתו רסיס של התרגשות.
אני מתקלחת ומביטה בשעון בעודי עטופה במגבת. 19:27.
שון אמור לאסוף אותי בשעה תשע.
כשאני עדיין עומדת באמצע החדר עם הטלפון בידי, אני שומעת את דלת הכניסה נטרקת.
''דון!''.
אבא בבית.
אני לא מתעכבת ומנסה להבין איפה הוא היה, כי לא אכפת לי.
הוא קורא לי.
למה הוא קורא לי?
אני שומעת אותו משוטט בסלון ואז עולה במדרגות. כמעט רץ.
אני נועלת את דלת החדר.
אם היא תהייה פתוחה הוא יכה אותי.
הוא עומד מצידה השני של הדלת שמולה אני עומדת ואני נומשעת את נשימותיו הכבדות.
אני לא מבינה מה הוא אומר כשהוא ממלמל דברים לא ברורים.
הוא שיכור?
מעטות הפעמים שראיתי אותו שיכור.
השכרות היא אינה סיבה בשבילו.
הוא לא צריך סיבה להכות אותי.
השעמום מדרבן אותו.
דחף אימפולסיבי שקיים בו ומניע אותו.
הוא מתחיל להכות את הדלת באגרופים וצועק.
מה לעזאזל הוא אומר?
אני מפחדת.
מפחדת שהוא ישבור את הדלת.
מפחדת ממנו.
הלב שלי דופק כאילו כעת סיימתי לרוץ מרתון.
אני עדיין אוחזת בטלפון ורצה לחדר האמבטיה.
אני נועלת גם אותה ומתיישבת על הרצפה הקרה בפינה המרוחקת ביותר מהדלת.
אני שומטת את הטלפון ומכסה את האוזניים עם שתי ידיי בשעה שבירכיי מקופלות לכיוון החזה.
הוא ממשיך לדפוק על הדלת בפראות ואני לא זזה ממקומי עד שהחדר שקט.
אני מתרוממת עם הטלפון בידי השמאלית ובידי הימינית אני אוחזת בידית דלת חדר האמבטיה, כל כך חזק שהאצבעות שלי מלבינות.
הלב שלי דופק כל כך מהר.
אני מרגישה כאילו אני לא יכולה לנשום.
היד שלי רועדת.
אני פותחת את הדלת.
החדר ריק.
הדלת עדיין במקומה.
אני לא מבזבזת זמן ומתלבשת במהירות.
אני לובשת ג'ינס וגופייה בצבע צהוב בננה שמתאימה לסניקרס הצהובות שלי ומבליטה את השדיים שלי בצורה מחמיאה.
אני קולעת את השיער בצמה ומוסיפה סיכת פרפר. אני לוקחת את התיק ותוחבת בו צרור מפתחות וכסף.
רק עכשיו כשאני מוכנה אני מביטה במסך הטלפון שלי ומבחינה בשלוש הודעות משון.
אני בחוץ. (21:02)
את באה? (21:08)
הכל בסדר? (21:13).
השעה עכשיו תשע ושבע עשרה דקות.
כמה זמן ישבתי בחדר האמבטיה?
אני מציצה מבעד לחלון ומרגישה הקלה כששון יושב במכונית שלו ומחכה.
מה היה קורה אם הוא היה מנסה להיכנס הביתה? מה היה קורה אם הוא היה פוגש את אבא שלי כשהוא שיכור?
מה אם הוא היה נפגע?
אני ממטירה שאלות ורצה במורד המדרגות כמה שיותר מהר כדי לא להיתקל בו במידה והוא בבית. אני טורקת את דלת הכניסה מאחורי ומתקדמת לרכב של שון.

אהובות! פרגנו בכוכב או בתגובה 3>>>