התמכרות

פרק 28 - דון

דון:

ישבנו ברכב כשמישה עצר ליד בניין עם קשקושיי גרפיטי עליו.
''בואי.'' הוא הושיט לי את ידו כשפתח בשבילי את הדלת.
חייכתי ואחזתי בידו כשהוא ליווה אותי אל תוך הבניין הקטן.
על הקירות היו מאות ציורים של קעקועים וכמה ספות ודלת שהובילה לחדר נוסף.
מאחוריי הדלפק ישבה אישה צעירה עם המון קעקועים כששערה אסוף בפקעת ועל אפה משקפיים.
''ולרי.'' מישה מברך אותה לשלום והפתעה עולה על פניה.
''מישה, לא ראיתי אותך כבר הרבה זמן.'' היא חייכה אלינו.
הוא אמר לה משהו ברוסית ושניהם הביטו בי.
''על מה חשבת, מותק?" היא שאלה אותי.
''נחש. אולי איזה דרקון.'' אמרתי לה.
מישה לא נראה מופתע כשאמרתי את זה.
תמיד הייתה לי חיבה לנחשים.
אנשים פחדו מהם אבל אני אהבתי אותם.
היא הנהנה בראשה והוציאה ממגירת השולחן קלסר שחור ועבה, והראתה לי דוגמאות.
דפדפתי בין עשרות הדפים והדוגמאות, ועצרתי על עמוד מסויים.
''את זה.'' אמרתי.
היא חייכה והובילה אותנו לחדר אחורי שבו היו עוד תמונות של קעקועים ומיטת עור שחורה.
כשהתיישבתי על המיטה והורדתי את החולצה, מישה עמד בפינת החדר וחייך חצי חיוך.
הורדתי גם את חזיית התחרה.
הוא חושף שיניים.
המקעקעת מורה לי לשכב על הבטן על המיטה.
בחרתי בציור של נחש קוברה אדום שמתפרש על עמוד השדרה.
ידעתי שזה ייכאב בטירוף אבל חציתי את הקו ולא יכולתי לעצור במרדף אחרי האושר.
התהליך לקח יותר משלוש שעות וזה פאקינג צרב.
מישה החזיק לי את היד כל הזמן וזרק לי מילות עידוד על כמה מגניבה אני נראת.
''סיימנו מותק.'' אמרה המקעקעת.
התרוממתי באיטיות מהמיטה וקירבתי את הגופייה שלי לחזה בזמן שצעדתי למראה הגדולה.
כשהסתובבתי ראיתי נחש אדום על כל עמוד השדרה שלי והמקעקעת לא פספסה אף פרט.
''כמה שאת סקסית.'' הוא אומר לי ומביט בי.
אני מרגישה את הסומק עולה לצווארי.
היא מורחת על הקעקוע משחה ועוטפת אותו בניילון.
היא הסבירה לי את הוראות הטיפול בזמן שלבשתי את הגופייה - בלי החזייה.
אני מודה לה.
אנחנו יוצאים חזרה אל הרכב ומתיישבים.
''ממ. בלי חזייה? שובבה.'' הוא מגחך.
''הברזל ייכאיב לי. אבל אתה מוזמן לשמור לי אותה.'' אני אומרת לו בקול פלרטטני.
אני מושיטה לו את חזיית התחרה הורודה על שהיא מונחת בידו הגדולה.
הוא לא מתיק את מבטו מעיניי כשהוא מקרב אותה אל אפו ושואף.
''חתיכת אובססיבי.'' אני צוחקת.
''אם רק היית יודעת כמה.'' הוא עונה.
מישה ואני מבלים את שאר היום ביחד.
אנחנו אוכלים יחד צהריים במסעדה מקסיקנית מקסימה, ויושבים יחד על ספסל בחוף הים.
הרוח פורעת את שיערי והוא מתעופף על פניי.
הוא מושיט את ידיו ומסיט את שערי אל מאחורי האוזן.
אני לא מחכה, ורוכנת לנשק אותו.
ידיו מתחפרת בשיערי ומקרבת אותי אל שפתיו.
יש לו טעם של גן עדן. ממ.
אנחנו ממשיכים לדבר עד שהשמש שוקעת.
השעה כבר תשע בערב. זמן בטוח לחזור הביתה.
''תוכל, לקחת אותי הביתה?" שאלתי.
''את יודעת שאת יכולה להישאר אצלי כמה שתרצי, מותק.''
''כן, אני יודעת. אבל כבר פספסתי יותר מידי ימי עבודה. ועכשיו סוף השבוע וחבל לפספס את הכסף הזה.'' הודיתי בכנות.
מה שמזכיר לי לשלוח הודעה לשון ולחזור מחופשת המחלה שלי.
כשהרכב עומד מחוץ לבית שלי, אני נפרדת ממישה.
''תודה. על הכל. באמת.'' אמרתי לו.
''תמיד פה בשבילך.'' הוא אומר ומעביר את האגודל שלו על שפתי התחתונה.
אני מחייכת ונושכת את האגודל קלות.
''נתראה בשבוע הבא?" אני שואלת אותו.
הוא מהנהן לחיוב ורוכן לנשק אותי.
אני יוצאת מהרכב עם כל נים של נחישות שנמצא בי וצועדת לדלת.
אני פותחת אותה ונכנסת הביתה.
הבית חשוך ושקט.
התחושה היא שלא הייתי פה כבר חודשים, למרות שעברו רק יומיים בקושי.
אני עולה במדרגות ונכנסת לחדר.
כשאני נכנסת לחדרי אני נעצרת וקופאת במשקוף הדלת.
שקית של בגדים נופלת מידיי אל הרצפה.
אני לא זזה. רק עומדת מולו ובוהה בו.
אבא שלי יושב על כסא באמצע החדר.
הוא לא מדבר. הוא רק נושם בכבדות.
''אבא. מה אתה עושה פה?''
אני שואלת אותו בחשש. בקושי נושמת. הלב שלי דופק. אני יודעת שמשהו רע הולך לקרות.
''חתיכת ילדה מטונפת. נעלמת במשך ימים וחוזרת עם גבר.''
''מה. על מה אתה מ-''
''את חושבת שלא ראיתי אותך יוצאת מהמכונית היקרה שלו? חתיכת זונה.''
הוא צועק עליי וקוטע את דבריי.
אני לא מבזבזת זמן ורצה בגרם המדרגות, כשהוא ממש מאחורי.
אני כמעט מצליחה לצאת מדלת הכניסה כשהוא תופס את שיערי ומושך. חזק.
אני נופלת אחורה.
הוא גורר אותי עד למטבח.
אני מרגישה את השיער נתלש מהקרקפת שלי ודמעות עולות בעייני.
הטלפון שלי!
אני מייד נזכרת בטלפון שלי ששוכב על הרצפה בכניסה לחדרי.
אני שורטת ובועטת. מנסה לשחרר את אחיזתו בי.
פאק.
הוא מושך אותי מהרצפה וזורק אותי על שולחן המטבח.
אני מתגלגלת ונופלת לרצפה, מצידו השני של השולחן.
אני משתעלת. כואב לי.
אני רואה את העציץ הקטן מפלסטיק, מונח ממש לידי, אני שנפל גם הוא מהשולחן.
אני זורקת אותו בכוח הכוח, עד שפוגע בפניו.
הדבר לא ייעצור אותו אבל לפחות הרווחתי זמן.
אני רצה לגרם המדרגות שוב, עד שאני מגיעה לחדרי ונועלת את הדלת.
אני מרימה את הטלפון בידיים רועדות ומתקשרת למישה.
אני שומעת אותו עולה במדרגות וצועק.
אני בוכה. אני לא יכולה להפסיק.
''דון? הכל בסדר?'' הוא שואל כשהוא עונה.
''פאק! אני צריכה שתעזור לי! הוא מנסה להרוג אותי!''
אני צורחת לטלפון בזמן שהוא הולם על הדלת כמו מטורף.
אני מסתגרת בחדר האמבטיה, ונועלת את הדלת. שוב.
''מה? מי? אני יוצא." אני שומעת קרקוש מפתחות.
אני ממשיכה לבכות ושורפות לי העיניים.
אני שומעת את הדלת נשברת ואת האגרופים שלו על דלת חדר האמבטיה.
''דון! דברי איתי. מה קורה?'' הוא כמעט צועק.
''הוא יהרוג אותי!" אני צוקעת, קולי נשבר.
''מי?"
''אבא שלי!''
הדלת נפרצת כשהמילים יוצאות מפי.
הטלפון נשמט מידיי.
הוא מטיח בי אגרופים ובועט בי כשאני על הרצפה.
משתופפת לכדור ומנסה להגן על פניי.
הוא מטיח בי עלבונות וצועק. אבל אני כבר לא שומעת.
הוא יושב עליי וידיו נסגרות סביב גרוני.
''חתיכת ילדה מטונפת. תמיד שנאתי אותך. קיוויתי ואיחלתי כל יום למוות שלך. את מיותרת.''
הוא לחץ בכל כוחו על צווארי.
לא יכולתי לנשום.
לא יכולתי לנשום.
אני עומדת למות.
''דון! פאק! אני כמעט שם מותק! תחזיקי מעמד!"
צעקה בקעה מהטלפון.
הוא שומע אותנו?
דמעות ממשיכות לזלוג מעיניי ומתמזגות עם קו השיער שלי בזמן שאני מנסה בשארית כוחותיי להוריד אותו ממני.
קוצץ ציפורניים נמצא במרחק כמה מטרים ממני.
אני מושיטה את ידי ומנסה להגיע אליו.
קצות האצבעות שלי כבר ממש שם.
הוא מרים את ראשי ומטיח אותו במרצפות.
אני רואה רק נקודות שחורות ומרגישה סחרחורת.
אני מצליחה לאחוז בקוצץ ותוקעת אותו בעורף שלו.
דם מטפטף על פניי ואני ממצמצת.
הוא משחחר ממני ונופל לאחור תוך כדי שאוחז בצווארו ודם זולג על ידיו.
''אני אהרוג אותך. חתיכת זונה!'' הוא צועק עליי.
בזמן שהוא מתרומם אני מתרוממת בכוחות האחרונים שלי, ונופלת על מכסה האסלה.
מתוך אינסטינקט, אני אוחזת בכלי העשוי מחרסינה, מניפה אותו בכל הכוח, ופוגעת ישר בפניו.
הכל מתרחש בהילוך איטי.
הוא נופל לאחור, מחליק על הדם, וראשו פוגע בקצה הכיור.
הוא נופל על הרצפה, שלולית של דם שהולכת וגדלה מסביבו, והשקט שמקיף אותנו - אותי - מבשר על מוות.
צחנת הדם. ריח המתכת.
אני שומטת את מכסה השירותים. הוא נופל לרצפה ונשבר לחתיכות.
מתנפץ. חרסינה עפה לכל עבר.
אני עומדת שם, חסרת אונים, מכוסה בדם של האבא המת שלי.
עוברת דקה, או שעה, אני לא בדיוק יודעת, אבל כשאני מתיישבת על רצפת חדר האמבטיה, אני לא רואה דבר מלבד הגופה שלו, ששוכבת ממש מולי, על הרצפה.
האיש חסר החיים וחסר הדופק, שהיה פעם אבא שלי, רודף אותי.
ותמיד יירדוף.