התמכרות

פרק 56 - מישה

מישה:

בום.
אני מתעורר, קם בבהלה ומתרומם מהמיטה.
השמיכה הלבנה סביבי אבל הצד השני של המיטה ריק.
כואב לי הראש.
פאק, כמה שתיתי אתמול?
באיטיות, אני מדדה לצד השני של המיטה ומתסכל על הרצפה.
אלכס על הרצפה.
''מה לעזאזל? אתה לא מתכוון לקום מהרצפה?"
הוא גימגם משהו שלא הבנתי.
אני מניד בראשי.
אני קם מהמיטה וצועד לשירותים, מצחצח שיניים ושוטף פנים.
כשאני מביט במראה אני נזכר שהטלפון שלי נמצא בסביבה.
אני מסתובב בחדר בבוקסר ומחפש את הטלפון.
אני מרים כריות ובגדים, מנסה להיזכר איפה הטלפון המחורבן, בזמן שאני מרגיש כאילו מישהו קודח לי בגולגולת.
הייתי צריך לשתות המון כדי להגיע להנגאובר.
אני מתכופף ומחפש מתחת למיטה, מושיט ומותח את היד עד שאני ממשש את המסך השטוח.
אני מנסה להדליק את המסך, אבל כנראה שאין סוללה.
אני מחבר את הטלפון למטען ומשאיר אותו על השידה.
אני לובש ג'ינס שחור, רוכס את הרוכסן וסוגר את הכפתור, ובועט באלכס בזמן שאני מחפש חולצה שחורה, ולאחר מכן לובש אותה.
אלכס, עדיין על הרצפה, נוהם ומכסה את ראשו בשמיכה כשאני פותח את הוילון.
''מה השעה לעזאזל?!" הוא נובח ונאנח.
מה השעה באמת? אין אף שעון בחדר הזה?
''לא יודע. הטלפון שלך עליך?"
הוא מדדה ומסתובב על הגב, מחטט בכיסים של הג'ינס שלו שזרוק לידו.
הוא מושיט את ידו באוויר, אוחז בטלפון שלו, ובודק את השעה.
''חתיכת נבלה. השעה רק עשר. הלכנו לישון בחמש בבוקר. לעזאזל.'' הוא משפשף את פניו באיטיות ומתרומם על רגליו, מדדה לחדר האמבטיה.
כבר עשר?
אני פותח את דלת המרפסת, למרות שאנחנו בקומה מספר חמש עשרה, עדיין אפשר לשמוע את העיר העמוסה מתחתינו.
את המכוניות על הכבישים ואת הרעש וההמולה.
חמים בחוץ.
אני מחכה לאלכס במשך כמה דקות, בוהה ברקיע של העיר הצפופה, ובשמיים.
בירח הדבש שלנו ללא ספק לא נישאר באחת מהערים הצפופות.
אני אראה לה את העולם.
אלכס לבוש ונראה סביר כשאנחנו יורדים במעלית אל חדר האוכל.
סתם שני אנשים בחופשה.
בערך.
שתי בחורות צעירות מביטות בנו כשאנחנו יוצאים מהמעלית, אני לא מעיף אליהן מבט.
אנחנו יושבים סביב שולחן מרובע, עם צלחות מלאות בביצים ובבייקון.
''אני מרגיש את הכבד שלי.'' אלכס אומר בזמן שהוא נוגס בחתיכה של בייקון.
''תגיד תודה שעדיין יש לך אחד.'' אני לוגם ממיץ התפוזים.
''בתור אחי הגדול אתה צריך להשגיח עליי ולא לתת לי להקיא את הכבד שלי.'' הוא מגלגל עיניים.
אני נאנח.
אני מרגיש עקצוצים בקצות האצבעות שלי, מעין מתח.
כמה מרגישים כשלא נמצאים ליד אהבת חייך?
כנראה.
''אני השושבין שלך, נכון?" אלכס מדבר ומוציא אותי מהבועה שלי.
''מה? כן, ברור.'' אני אומר לו וטופח על הכתף שלו.
''יופי.'' הוא מחייך ונוגס בלחמנייה.
אני מחפש את הטלפון שלי בכיס הג'ינס, אבל הוא לא שם.
אני מכווץ את מצחי ונזכר שהשארתי אותו על השידה בחדר.
''לאן אתה הולך?" אלכס שואל.
''לחדר. אני צריך לעשות שיחה חשובה. תגיע כשתסיים ונצא בחזרה לניו יורק.''
הוא מהנהן ומתרווח בכסא שלו, ואני צועד אל מחוץ לחדר האוכל, אל המעלית.
המעלית ריקה, ואני מרגיש שהחולצה חונקת אותי, ממש כמו שמרגישים כשיש עניבה סביב הצוואר.
היא שונאת אותך.
לא.
אני יוצא מהמעלית, צועד במסדרון ופותח את הדלת לחדר.
אני ניגש ישירות לטלפון ומנסה להדליק אותו. אני מחכה כמה שניות עד שמופיע הלוגו, ועוד דקה או שתיים עד שהמסך נדלק.
אני רואה את ההודעות שקיבלתי מאז אתמול, אבל אני  מקדיש את זמני רק לאחת מהן.
או לשתיהן.
23:31
אני צריכה אותך.
23:31
גם אני אוהבת אותך.
לעזאזל!
היא שלחה לי הודעות אבל הייתי עסוק בלשתות שבעה ליטרים של וודקה.
אני נושף ונחיריי מתרחבים.
הלב שלי דופק מהר יותר, ואני מרגיש זיעה קרה על מצחי.
אני בוהה במסך, מתעשט אחרי דקה או שתיים, ומחייג.
צליל החיוג נמשך בערך דקה, ואני כמעט מתייאש ומנתק, עד שאני שומע את הקול שלה.
''ממממ. מההה?" הקול שלה ישנוני וצרוד.
''היי מותק. הערתי אותך?"
אני שומע אותה מתרוממת ומתיישבת במיטה, היא שואפת ונושפת כמה פעמים לפני שהיא מדברת.
''כן, אבל זה בסדר. איך הלך?"
''מצטער שהערתי אותך. הלך בסדר, הכל סגור וכולם בסדר, אני מבטיח.''
''אוקיי.'' היא שותקת.
''את בסדר?''
''כן.'' הקול שלה נשבר במעט, אבל זה מספיק כדי לשבור לי את הלב.
''עשיתי משהו שפגע בך? קרה משהו? אני באמת מצטער שהלכתי. דברי איתי, דון.''
השקט כבד ואני בקושי נושם כשאני מחכה שהיא תגיד משהו.
תגידי משהו.
''לא, אני פשוט, נוכל לדבר כשתחזור?'' היא מדברת מהר ובאופן מבולבל.
''את בטוחה שהכל בסדר?'' אני נאנח ומשפשף את פניי.
''כן. נדבר כשתחזור.''
היא מנתקת.
אני מטיח את הטלפון על הרצפה.
אני בטוח שהיא כועסת על משהו.
מה עשיתי?
מה אם היא חושבת על לבטל את החתונה?
אולי היא הבינה כמה אתה דפוק.
לא.
אני מניח את ידיי על פניי ושומט את כתפיי.
אני שואף נשימה עמוקה ומגרש ממוחי את המחשבות.
אני יוצא אל המרפסת, מוציא סיגריה מהחפיסה ומדליק אותה.
אני שואף ונותן לכימיקלים לכלות אותי מבפנים, ומרגיש את הצריבה בגרון.
אני לא נוטה לעשן הרבה.
זין על החיים שלי.
אני מכבה את הסיגריה על המאפרה וצועד לחדר האמבטיה, מעלים מעליי את ריח הסיגריות כשאני מצחצח את שיניי ולועס מסטיק.
ואז אני זורק את החפיסה הכמעט מלאה לפח.
אני לא צריך עוד חרא בחיים.
אלכס מגיע כעבור כמה דקות ואנחנו אורזים ועוזבים את המלון.
כשאנחנו יושבים במטוס, אלכס ואני משחקים פוקר,
אבל אני לא מראה לו שהחיים אוכלים אותי מבפנים.

🖤