התמכרות

פרק 11 - דון

דון - העבר:

אבא אמר לי לבוא איתו לפגוש את יוג'ין.
לא ידעתי למה אני צריכה לבוא.
באתי בכל זאת.
לא רציתי להתווכח איתו או לחטוף סטירה.
ישבתי במושב האחורי ונסענו.
אחרי עשר דקות הגענו לאיזה מועדון.
הייתה אישה שכמעט לא לבושה על השלט בכניסה למועדון.
המועדון היה דיי חשוך ולא היו בו הרבה אנשים.
''שבי כאן ואל תזוזי.''
אבא אמר לי כאילו אני ילדה קטנה.
אני בת 14.
קשה להאמין שעברו חמש שנים מאז אמא.
אבא נכנס לאחד החדרים עם יוג'ין ואני ישבתי על ספה כשבמקום התנגנה מוזיקת מועדונים אבל הווליום היה חלש וכמעט בלתי נשמע.
המקום ריק כי עכשיו שלוש בצהריים.
יש פה כמה עובדים וכמה נשים חצי לבושות שמסתובבות וחלקן על הבמה.
למה לעזאזל העקבים שלהן כל כך גבוהים?
אישה שנראת מבוגרת ממני בכמה שנים ספורות, אולי חמש, מתיישבת לצידי ומתחילה לדבר.
''את הבת של ג'ון?''
''כן.''
''למען האמת, הוא זיון טוב.''
אלוהים.
היא יודעת שהיא מדברת עם ילדה בת 14?
''רוצה סיגריה?"
לא.
היא לא יודעת שהיא מדברת עם ילדה בת 14.
אני נראת מבוגרת לגילי, אני מניחה.
האישה הזאת, שלא אמרה את שמה אבל הציעה לי הצעות מגונות, נראת מסוממת.
היא לא מעופפת, כמו אמא.
העיניים שלה נפוחות ואדומות והיא ממלמלת שטויות לא ברורות.
הציפורניים הארוכות והמזוייפות שלה מרוחות בלק ורוד בוהק שעושה לי חשק להוציא לעצמי את העיניים מהמקום בכפית.
אחרי כמה דקות שבהן אני משתעממת, כמעט למוות, היא מזעיפה פנים כשאני לא עונה לה והולכת.
אני קמה ומסתובבת במועדון המטונף הזה, כי אין לי משהו יותר טוב לעשות.
אני מגיעה למסדרון עם עשר דלתות.
אם אני אפתח כל אחת מהן, אני אמצא משהו מעניין?
אני פותחת דלת אקראית, ורואה חדר ריק.
אני סוגרת את הדלת ופותחת אחת אחרת.
גם החדר הזה ריק.
כשאני פותחת את הדלת השלישית, אני מבחינה באדם שנראה קצת מבוגר יותר מהאישה שדיברה איתי, עומד בחדר ומחפש משהו.
החדר מלא בציוד.
אני מניחה שזה מחסן ובאה ללכת, אבל האדם שבחדר מבחין בי.
''מה את עושה?" הוא מדלג על הנימוסים.
''כלום.''
אני נכנסת לחדר, אבל משאירה את הדלת פתוחה.
''איך קוראים לך?"
''דון.''
הוא מחייך אבל לא עונה כשאני שואלת לשמו.
הוא נראה מוזר ואני לא סומכת עליו, בלי קשר לעובדה שאני לא מכירה אותו.
אני באה להסתובב ולצאת מהדלת, אבל הוא גבוה וגדול ממני ובשני צעדים הוא עומד מולי ואוחז בידי.
''מה אתה עושה?"
''תשתקי. אני יודע שאת רוצה את זה.''
מה לעזאזל?
''תעזוב אותי.''
אני מפצירה ומנסה לשחרר את ידי.
כשאני לא מצליחה אני סוטרת לו.
אבל נראה שזה לא מזיז לו.
הוא גורר אותי והגב שלי מתנגש בארון הציוד.
''היי! תעזוב אותי!"
אני צועקת והוא מכסה את פי באחת מידיו, ידו השנייה ממששת את הציצים שלי.
איזו חלאה.
אני מנסה לדחוף אותו אבל הוא ממשיך וחופן את האיבר הדרומי שלי.
אני מרגישה כאילו בא לי להקיא ודמעות עלו בעיניי.
אני מנסה לצעוק ומושיטה את ידי אל הארון שמאחוריי ומנסה למצוא משהו שיעזור לי.
מברג.
אני אוחזת בו ונועצת אותו הכי חזק שאני יכולה בירך של הכלב הזה.
הוא צועק צרחה מזעזעת ומלאת כאב ומועד לאחור.
אני מנצלת את ההזדמנות ורצה לכיוון הדלת.
אני רצה במסדרון ויוצאת ממנו בדיוק כשאבא ויוג'ין יוצאים מהחדר שהיו בו.
''אבא!"
אני רצה אליו עם דמעות בעיניים, אבל נראה שהוא לא מוטרד כלל.
''הבחור ההוא נגע בי!" אני מנסה לנשום כשדמעות חונקות את הגרון שלי.
''לאן הלכת? אמרתי לך לא לזוז.'' הוא צועק.
מה עם מה שאמרתי?
לא אכפת לו?
''אני מצטערת שזזתי, אבל הבחור ההוא נגע בי!"
''למה את לא יכולה להקשיב למה שאומרים לך-"
''חתיכת כלבה!"
צועק הבחור כשבידו מברג ודם זולג מרגלו.
''היא דקרה אותי עם מברג! זונה!"
''דקרת אותו עם מברג? חתיכת ילדה מטומטמת.''
''אבל, הוא נגע בי! הוא משך אותי וחפן את הציצים שלי! לא אכפת לך?"
אני צועקת ועל סף קריסה.
''אתה לא מתכוון להעניש אותה, ג'ון? היא דקרה את אחד הספקים שלי. אתה מעדיף שאני אעניש אותה?"
על מה לעזאזל הוא מדבר?
אבא צועד לכיוון שולחן ביליארד שנמצא במועדון ומרים ממנו מקל.
מה?
''ילדה טיפשה. אמרתי לך לא לזוז.''
''מה? אבא- הבחור ההוא-" אני קוטעת את עצמי בצעקה שיוצאת מעומק גרוני, כשהמקל פוגע בגבי בצליל הצלפה חולני.
למה הוא עושה את זה?
אני בוכה חזק יותר ולא מבינה מה קורה, פרט מתחושת צריבה בגב, אני לא מרגישה שום דבר אחר.
אבא שומט את המקל שמכוסה בצבע אדום על הרצפה.
יוג'ין נראה משועמם אבל יש צל של חיוך על פניו. הוא נהנה מזה?
אני יושבת על ברכיי על הרצפה ומכסה את פניי בשתיי ידיי כשאני בוכה.
אבא תופס בזרועי וגורר אותי למכונית ואני עדיין בוכה עד שאנחנו מגיעים הביתה.
כשאנחנו מגיעים הביתה הוא מסמן לי לצאת מהרכב.
אני יוצאת ממנו והוא נוסע.
לאן לעזאזל הוא נוסע?
ומה אני אמורה לעשות את תחושת הצריבה הזאת, לעזאזל?
למה הוא כל כך שונא אותי?
אני נכנסת הביתה ומדדה לחדר האמבטיה.
אני מביטה במראה והעיניים שלי אדומות מבכי.
אני פושטת את החולצה ומסתובבת להביט בגב שלי.
יש פס מדמם באורך עשרה סנטימטרים בחלק התחתון של הגב.
נראה שחסרות שם חתיכות של עור.
זה נראה מזוויע.
כמה חזק הוא הכה אותי?
אני בוכה חזק יותר.
כואב לי.
אני מאוכזבת וכועסת.
על הכל.
אני מוצאת ערכת עזרה ראשונה מתחת לכיור ועושה את מה שנראה לי נכון.
אני מחטאת את הפצע וזה כואב עוד יותר.
אני מדביקה עליו תחבושת.
אין לי עוד מה לעשות חוץ מלבכות ולקוות שלא יזדהם.
אני לובשת חולצה אחרת וזורקת את השנייה לפח כי היא מכוסה בדם ויש חור במקום שבו פגע המקל.
מזל שלא אהבתי את החולצה הזאת.
אני שונאת אותו.
אני לא יודעת למה הוא עושה את זה.
אולי כי שק החבטות שלו חסר לו.
כי אמא כבר לא פה.
הצלקת שנשארה לי על הגב קובעת לי את העובדה הבאה:
אני לא אוהבת ביליארד.

אהובות! פרגנו בכוכב או בתגובה 3>>>