התמכרות

פרק 57 - דון

דון:

אני בוהה במסך הטלפון.
למה ניתקתי לעזאזל?
הקול שלו נשמע ממש מובס.
אני צועקת בתסכול ומכסה את הראש בשמיכה, מתחפרת במיטה הנוחה.
אני מחייגת ללוסי, ואומרת לה שקרה מקרה חירום.
תוך פחות מחצי שעה, אני לבושה, מאופסת ויושבת ליד האי במטבח, בזמן שלוסי מניחה על האי שתי כוסות של סטארבקס ואת מחזיק המפתחות שלה.
''מה קרה? רצחת חתול? אני לא יכולה לעזור לך להציל אותו אם הוא כבר מת.''
היא מלטפת את מייק כשהוא מתקרב אלינו.
''שלום לך! איזה חתיך! אתה כזה חמוד!''
היא מלטפת אותו והוא מקשקש בזנבו במהירות.
היא מתרוממת, מורידה את משקפיי השמש מעינייה ומתיישבת לצידי על הכסאות הגבוהים.
''לא, אני פשוט, אני צריכה עזרה במשהו.''
אני נאנחת.
''דברי איתי, כולי אוזן.'' היא לוגמת מהמשקה.
''אני בהיריון.''
''מה לעזאזל.'' היא מגיבה יותר מהר מבחורה כשהיא רואה תיקן.
''אוף.'' אני מניחה את ידיי על פניי.
''סליחה. סליחה! זה נפלט לי. אני אנסח מחדש. תספרי לי הכל מההתחלה.''
''לפני כמה ימים התחלתי להרגיש לא טוב, הקאתי כמה פעמים, ואז נזכרתי שהמחזור שלי מאחר בחודשיים, והבדיקה יצאה חיובית.''
הדמעות לא מאחרות להגיע.
''אני נורא הורמונלית.'' אני מגלגלת את עיניי.
''הו, מותק. ואת בטוחה בזה? הלכת לבדיקה אצל רופא?"
היא מחזיקה את ידי בשתיי ידייה.
''לא. לא הייתי מסוגלת לצאת מהבית.
לא יכולתי להפסיק לבכות עד אתמול בערך.
לא דיברתי עם אף יצור חי חוץ ממך ביומיים האחרונים.''
אני לא מזכירה את השיחה הכושלת שלי עם מישה.
''הבנתי. אבל הבדיקה הביתית, את בטוחה שאפשר להסתמך על זה?''
''יש סיכוי של אחוז אחד שזאת טעות. אחוז אחד. מה הסיכויים שכל שלושת הבדיקות שעשיתי טועות?''
''אני, אוקיי. אני לא יודעת מה לעשות עם זה.'' היא בולעת את רוקה ובוהה בי.
''מה חשבת לעשות?'' היא שואלת
''אני, אני לא יודעת.'' אני נושכת את השפה התחתונה שלי.
''את רוצה לשמור אותו?"
''מה, כן. אני לא יכולה להרוג יצור חי שגדל בתוכי.'' אני אומרת.
''אוקיי. אז זה פותר לנו את הסוגייה הראשונה. אבל מה את מרגישה?" היא מצביעה על החזה, באזור הלב, ומחייכת חיוך קל.
''אני שמחה, אבל אני גם רוצה לבכות. מה אם אני אמות בלידה? או שהתינוק יהיה גדול ויקרע אותי? ואני אדמם למוות!''
אני מתוסכלת ודמעות צורבות את ארובת העין שלי.
''את לא תמותי בלידה, דון.''
''איך את יודעת?! יש המון מקרים של נשים שמתו בלידה.
ומה אם אני לא אוהב אותו? ואני אהייה מדוכאת?''
''דון, מותק. תרגעי, קחי נשימה עמוקה ובואי נחשוב.''
היא מניחה את ידייה על כתפיי ואני שואפת נשימה עמוקה, עד שהחזה שלי עולה לגמרי ויורד בחזרה.
''לפחות הציצים שלך יהיו גדולים יותר.''
היא אומרת.
''מה רע בציצים שלי?!'' אני מתגוננת.
''שום דבר! הם בסדר! רק ציינתי עובדה.'' היא צוחקת.
''הציצים שלי נהדרים. ומישה אוהב אותם.''
''רגע. את, סיפרת לו?" היא שואלת בזהירות.
''לא. עדיין לא.'' אני בולעת את רוקי.
''את תצטרכי לספר לו בשלב מסויים.''
''אני יודעת, אני פשוט..''
''את מפחדת מהתגובה שלו?"
''לא, לא יודעת! את חושבת שהוא יכעס?'' אני שואלת.
''דון, הוא מאוהב בך כמו ילד שרואה מתנות מתחת לעץ בערב השנה החדשה, אני בטוחה שאין דבר שהוא יירצה יותר.''
היא אומרת ומרגיעה אותי, והיא גם צודקת.
אז למה אני מרגישה כאילו חרב עליי עולמי?
''כואבות לי העיניים מלבכות.'' אני אומרת ומוחה דמעות.
''את הורמונלית. מותר לך. את כמו אישה במחזור, רק למשך תשעה חודשים שלמים, ובלי הדימום.''
''איך לא שמתי לב לזה עד עכשיו, לוסי?"
''שאת אמא לעתיד?"
''היו לי שינויים נוראיים במצבי הרוח, הייתי מתחילה לבכות בלי סיבה. והייתי נורא רעבה כל הזמן כבר כמה שבועות.'' אני לוגמת מהמשקה החמים.
''זה בלי קפאין, נכון?" אני עוצרת אחרי לגימה אחת.
''זה שוקו.''
''בסדר. רציתי לוודא.'' אני אומרת והיא צוחקת.
''תראי. אני לא מומחית, אבל אני מניחה שלכולן זה נראה הגיוני רק בדיעבד. נכון, היו לך שינויים במצב הרוח, אבל אי שם זה היה נראה הגיוני, את מבינה מה אני אומרת?"
אני מהנהנת.
''אז ממה את מודאגת?'' היא שואלת ולוחצת את ידי.
''אני לא יודעת.''
אני משקרת.
את יודעת.
זה לא משנה עכשיו.
''אני בטוחה שתביני את זה עם הזמן.''
אני מחייכת אליה.
''מתי את מתכוונת לספר לו?'' היא שואלת בשקט.
''הערב. אני מקווה שאני אצליח ולא אברח באמצע.'' אני נאנחת.
''את תיהי אמא נהדרת.'' היא מחייכת אליי.
''את יודעת, זה בדיוק מה שהייתי צריכה. לשבת ולהירגע. חבל שאין לנו עוגה או משהו טעים.''
''לעזאזל עם זה. בואי נזמין אוכל משמין.'' היא שולפת את הטלפון שלה מהכיס.
''עכשיו את מדברת.''
אנחנו מזמינות המבורגרים, צ'יפס, המון תוספות ושני מילקשייקים.
אחרי ארבעים דקות, אנחנו יושבות במרפסת ונוגסות כל אחת בהמבורגר, כמו שתי חיות מורעבות.
''לא תכננתי לאכול ארוחת צהריים לפני שתיים. אבל זה נפלא פשוט.'' היא גונחת בהנאה.
''לפעמים כל מה שצריך כדי לפתור את הבעיות שלך זה קצת גלידה בצ'יפס.''
אני אומרת בזמן שאני טובלת צ'יפס במילקשייק ומכניסה את החופן לפי.
''לגמרי.'' היא אומרת בעודה נוגסת בטבעת בצל.
''מה עם שון? לא דיברתי איתו כבר זמן מה.'' אני שואלת, מנגבת את פי במפית.
''הוא בסדר, אני מניחה. הוא עדיין בבר. אה! שכחתי לספר לך!''
היא נזכרת וקופצת במקומה על הכסא.
''לספר לי מה?"
''יש לי ריאיון עבודה באחד הברים הכבדים יותר הערב.''
''את לא עובדת אצל שון יותר?'' אני מרימה גבות.
''אמרתי לו שאני מחפשת שינוי. את מכירה את השדרה הגדולה ההיא? בערך עשרים דקות נסיעה מכאן.''
אני מהנהנת.
''יש שם מועדונים, אה, מכובדים יותר. את יודעת, דגים שמנים מבלים שם.''
''את מדברת על השדרה של העשירים המפונקים ההם?''
''כן. בול.''
''באיזה מועדון?"
''מון שרי.'' אני מקפיצה את הגבות.
אני מהנהנת. שמעתי שנמצאים שם אנשים עשירים מאוד, ושהמלצריות שם מרוויחות המון כסף.
לוסי נראת טוב. ילך לה נהדר בכל דבר שרק תרצה.
''זה בגלל העבודה?"
''את יודעת שכן.'' היא אומרת.
לוסי לומדת להיות וטרינרית.
''ואת חושבת שיהיו שם אנשים שיכולים לעזור לך?"
''אני מקווה שכן. שמעתי שורוניקה לומיס מבלה שם הרבה.'' היא מנפנפת בצ'יפס לפני שהיא נוגסת בו.
''לומיס? הוטרינרית שלהשיג אצלה התמחות שווה ללנסות לשבור לבנה עם היד?''
''לומיס.''
''את כזאת תחמנית. את גאון.'' אני צוחקת.
היא מגחחת וזורקת חתיכת של צ'יפס למייק שיושב לידנו.
''את יודעת שעקרונית את אוכלת בשביל שתיים.''
''ועוד איך.'' אני גונבת לה טבעת בצל מהצלחת ונוגסת בה.
''היי! זה שלי! יש לך גם בצלחת!'' היא צוחקת.
''אני אוכלת בשביל שתיים!'' אני צוחקת גם.
אנחנו ממשיכות לדבר במשך כמה שעות, ולוסי נפרדת ממני והולכת, ואני מאחלת לה בהצלחה בריאיון.
לא שהיא זקוקה לזה.
הדירה שקטה שוב.
אני מסתכלת על מייק, שלא יצאתי איתו לסיבוב כבר יומיים.
ביקשתי מאחד השומרים שלי שיעשו לו סיבוב במקומי, אבל לא אמרתי למה.
''נו. בוא.'' אני אומרת לו.
הוא רץ אליי כשאני מחזיקה ברצועה.
אני בולעת את רוקי כשאני יורדת במעלית, ואני מרגישה את כפות ידיי מזיעות כשאני מברכת את ג'פרי לשלום בקבלה.
תרגעי. אף אחד לא יודע שום דבר.
את בסך הכל עושה סיבוב עם הכלב.
שום דבר לא השתנה, הכל נראה אותו דבר, והעולם ממשיך כרגיל, גם כשאני מתמודדת עם גילויים משלי.
אני שואפת את האוויר הנעים של שעות אחר הצהריים וצועדת לפארק שאליו אני תמיד הולכת עם מייק.
הוא רץ ומשתולל כמו תמיד עד שהוא מתעייף, ובזמן הזה אני בוהה בו ויושבת על אחד הספסלים, מנסה להתעלם מהשומר גדול המימדים שצופה בנו מרחוק.
אני חוזרת בחזרה לדירה, משחררת את הרצועה של מייק וצועדת לחדר.
מי ידע שקצת אוויר צח יגרום לי להרגיש יותר טוב.
אני מוציאה ביקיני ורוד מהמגירה, ולובשת אותו.
אני מביטה בגופי דרך המראה הארוכה שעל הקיר.
אני מעבירה את ידיי על הבטן שלי.
אין שום סימן או עדות לחיים שנוצרים בתוכי, ואני תוהה איך אני אראה כשהבטן שלי תהייה עגולה.
אני מלקקת את שפתיי וצועדת אל המרפסת.
השמש כבר מתחילה לשקוע, כשאני טובלת את רגליי בבריכה, ונכנסת אליה עד שהמים מגיעים לכתפיי.
הם חמים ונעימים, ומייק יושב על הדק למרגלות הבריכה.
אני מפזרת את שיערי, ממשיכה ונותנת למים להגיע עד לצווארי.
אני לוקחת נשימה עמוקה ונכנסת לגמרי מתחת לפני המים.
נותנת לשקט של המים להעניק לי שלווה לכמה שניות.
אני חוזרת אל המציאות ומסיטה את שיערי לאחור, ממצמצת כמה פעמים ומסלקת את המים מעיניי.
אני שוחה במשך זמן מה ומאזינה למוזיקה, וכבר כמעט חשוך.
האור הפנימי בבריכה נדלק ומעניק למים הילה זוהרת.
אני יושבת שם בשקט, מאזינה לרשרוש של המים.
אני מושיטה את ידי אל העורף, משחררת את הקשירה ומניחה לחלק העליון של בגד הים להישמט מחזי.
אני מרגישה שאני מסמיקה, למרות שאני היחידה שנמצאת כאן.
בתוספת כלב ישנוני על הספה בסלון.
אני נזכרת בפעם ההיא כשהיינו כאן יחד.
כשהוא חיבק אותי.
וכמה טוב הרגשתי בזרועותיו.
אני חופנת את השדיים שלי בעדינות, תוהה מה הולך לקרות.
אני אוהב אותו? אני בטוחה שכן.
ומה אם לא?
דיי.
אני שוחה עד שהעור באצבעות שלי מקומט.
אני יוצאת מהבריכה, מכסה את עצמי במגבת, וצועדת אל המקלחת.
אני מורידה את החלק התחתון של בגד הים ונכנסת למקלחת.
עומדת מתחת לזרם המים החם וחופפת את שיערי בעדינות.
כשאני יוצאת מהמקלחת אני מתנגבת, וכשאני יבשה אני לובשת חולצה לבנה גדולה שמכסה לי את רוב הירכיים ותחתונים ורודים.
אני קולעת את השיער הרטוב בצמה, וצועדת במסדרון אל המטבח, במטרה לחפש משהו לאכול.
אני עומדת בגבי אל המעלית כשאני שומעת אותה.
אני מסתובבת ומרימה אליו את מבטי.
זה לא הולך להיות קל.

🖤