התמכרות

פרק 54 - מישה

מישה:

הראשון במרס, 8:45

אני יושב במושב הנהג, אחרי שנפרדתי מדון וירדתי במעלית ישר אל החניון.
לעזוב אותה הרגיש שגוי, למרות שהיא הבטיחה שהיא בסדר.
אני אוסף את אלכס מהמועדון, ואנחנו נוסעים אל שדה התעופה הפרטי.
שיירות של רכבים מתלוות אלינו, עשרות חיילים.
עד השעה תשע וחצי אנחנו כבר ממריאים, במטוס מצויד בנשק לכל סוגיו.
אלכס יושב מולי ואנחנו בוחנים את המבנה. כמה חיילים לכל כניסה. איזו קומה בעדיפות ראשונה ואילו אנשים נמצאים על הכוונת.
כשהכל סגור, אלכס ואני משחקים קלפים. שאר החיילים במטוס שקטים, והשאר נמצאים במטוס השני.
''ראיתי את הטבעת שעל האצבע שלה.'' אלכס אומר.
אני מחייך.
''אני השושבין שלך.''
''אתה השושבין שלי.''
''אתה יודע, אין שום סיכוי בעולם שהייתי עוזב את הארוסה הטרייה שלי בשבילך. למען האמת, אני לא מבין מה אתה עושה פה.''
''זה חשוב לה. לעזור לקורבנות בבית הזה. ואני מבין אותה.''
הוא מהמהם. ''מתי החתונה?''
''באפריל אני מניח.''
''היא אוהבת זקנים. זה מוזר.'' הוא מגחח.
''שתוק. אתה צעיר ממני רק בכמה שנים.'' אני מגלגל את עיניי.
''אני בטוח שהזין שלך מקומט כמוך.''
''אין לי אף קמט. והזין שלי מתפקד נהדר.'' אני רושף.
הוא מניח רצף מלכותי ומחייך.
אני נושך את פנים הלחי שלי ומחייך.
''רמאי.'' אני אומר ושומט את הקלפים שלי על השולחן.
''קל להוציא אותך מריכוז כשמזכירים אותה.'' הוא מושך בכתפיו.
''ואל תחשוב שאני לא מודע לזין המתפקד שלך. ראיתי את הצליעה שלה. בחורה מסכנה.'' הוא מניד בראשו.
אני בועט בו והוא מיילל.
הטיסה עוברת עם השעות, ובשעה עשר אנחנו נוחתים.
אני שולח לה כמה הודעות ומתייאש כשהיא לא עונה.
היא כנראה עדיין ישנה. למרות שהפרשי השעות הם גדולים והשעה אצלה היא בערך אחת עשרה בבוקר.
בשעה אחת עשרה וחצי אנחנו מכנסים את כל החיילים ועוברים על הטקטיקה שלנו.
בעשרה לשתיים עשרה אנחנו מצוידים בתחמושת ויוצאים לדרך.
כשאנחנו חמש מאות מטרים מהיעד, אנחנו עוברים לתנועה רגלית כדי לשמור על אלמנט ההפתעה.
אני ואלכס יחד כמו תמיד, והחיילים מקיפים את הבית מכל הכיוונים.
כולם מתחבאים מאחוריי שיחים גדולים – תודה לאל שהמקום נמצא בלב שדה.
הבחורים מנטרלים את השומרים במהירות ובשקט, כדי לא להתריע לשומרים בפנים על בואנו.
אלכס מדבר על מכשיר הקשר וסופר לאחור. כשהוא מגיע לאחת, נשמעות דלתות נפתחות באלימות.
אני בועט בדלת שבכניסה הדרומית ואנחנו נכנסים באקדחים שלופים.
יריות נשמעות מכל עבר, אלכס ואני רצים אל הקומות התחתונות בליווי של חיילים נוספים, בזמן שהאחרים מטפלים בשומרים שבקומות העליונות ומונעים מהם לצאת או לברוח.
לשומרים שלמטה היו כמה שניות יותר, כדי להתכונן.
החלל הריבועי גדול, וכל גרם מדרגות חשוך מוביל לקומות מתחתינו.
דון אמרה שיש משרד בקומה התחתונה השנייה, חיילים פושטים על קומה הראשונה, מנטרלים שומרים ויורים לעברם.
אכלס ואני ממשיכים, אל הקומה האחרונה, עם עוד שישה חיילים.
אני שולף את הסכין שלי מהנרתיק, מעדיף אותה על השימוש באקדח.
הקומה הזו שקטה יותר.
השומרים מתחבאים.
גם הקומה הזאת בנויה בצורת ריבוע.
אנחנו מתחלקים, אלכס ואני הולכים לצד ימין עם עוד שני חיילים, ולצד השני הולכים עוד ארבעה.
אנחנו מתקדמים לאט, כל הדלתות פתוחות, בתוכן יש אנשים מכל קשת הגילאים, כבולים בשרשראות אל התקרה. חלקם לבושים וחלקם לא.
אנחנו מתפצלים.
אני ממשיך ישר אל חדר שבתוכו יש דלת, אני סורק את החדר, בוחן את האישה הצעירה שכבולה לתקרה ולא מבחין בנזק גופני חמור.
אני פותח את הדלת, ומופיע מסדרון נוסף שבו דלתות נוספות.
כמה גדול המקום המזויין הזה?
כשאני מתקדם במסדרון ובוחן את אחת הדלתות, מסתער עליי אחד השומרים.
הוא מכה אותי ישר בלסת, ואני מכה אותו באגרופי בגרונו. הוא נחנק ונופל לאחור, אוחז בגרונו, בזמן ששומר אחר מופיע ונועץ את הסכין שלו בכתפי.
אני חורק שינים ובועט בברך שלו, הכל הכוח, שומע את צליל העצם הנשברת.
אני שולף את הסכין מכתפי, והדם זורם ומכתים את החולצה שלי.
הבחור השני, שהברך שלו לא מרוסקת, רץ לכיווני ומפיל את שנינו לרצפה.
הוא נחוש. נחוש למות ראשון.
אנחנו מתגוששים על הרצפה המוכתמת בדם, הוא מטיח בי אגרופים ואני לא מחזיר.
אני פשוט שוכב שם, על הרצפה. כשהראש שלי לא כאן.
הוא שם. איתה.
אני לא יכול להפסיק לחשוב עליה ועל הפרצוף העצוב שהיה על פניה כשאמרתי לה שאני הולך.
אני מרגיש כמו חרא שנדבק לסולייה, ואני נותן לבחור להטיח אגרופים בפניי, משתוקק לחוש את הכאב.
אני ממצמץ כמה פעמים כדי לחזור למציאות מהחור השחור שנסחפתי אליו, אני נועץ את הסכין במותן שלו והוא מתכווץ.
אני הופך אותנו, וסוגר את ידיי על גרונו.
הוא נאבק, ומנסה להוריד אותי בעזרת האגן שלו, אבל אני כבד ממנו.
הוא לוחץ על כתפי, על החתך הפתוח והמדמם, ואני נוהם.
אני רק מהדק את ידיי יותר, מפסיק את זרימת החמצן אל ראשו. הוריד במצחו בולט והוא מפסיק להתנגד, נלחש, נעלם.
רוחו עוזבת אותו, ואני מוריד את ידיי מצווארו.
להרגיש את תחושת ההרג בידיים חשופות. ממכר.
אתה דפוק.
אני יודע.
הבחור השני, גורר את עצמו על הרצפה, מנסה לברוח אל מחוץ למסדרון.
אני צועד אליו, מניח את רגלי על פיקת הברך המרוסקת שלו והוא צועק.
אני הופך אותו, כך שפניו ייפנו אליי, ואני מצמיד את להב הסכין אל גרונו.
''אני מחפש בחור בשם אדי. איפה הוא נמצא?''
אני אומר, המבטא שלי כבד על לשוני.
עוד חרא שיירשתי מאבא שלי.