החלק שלי בך

פרק 5

אסייה:
״אסייה יילמאז?״ שאלו מעבר לקו.
״כן?״ שאלתי כשקיבלתי שיחה.
״שלום, מדברים מבית המעצר של אימך.״
״מה קרה לה?״ שאלתי. התחלתי להילחץ ועזבתי את הכלים.
״אימך נמצאה מתה בתא שלה הבוקר..אנחנו..משתתפים בצערך..״
אמרו והשיחה התנתקה.
״מה קרה ילדתי?״ לינה באה לידי.
״אסייה?״ שאלה שוב.
״אימ...אימא..״ גמגמתי.
העיניים שלי צורבות,כאילו שורפים אותן.
״אוי ילדתי אני מצטערת״ לינה חיבקה אותי לאחר שקרסתי על הריצפה.
״אימא..אני חייבת ללכת...״ מלמלתי.
״לא אסייה,את לא יכו-״ לינה אמרה אך יצאתי כמו רוח סערה מהמטבח.
״תנו לי ללכת.״ פקדתי על השומרים.
״מצטערים,גברת אסייה. גברת לאה נתנה לנו הוראה מפורשת לא לתת לך לצאת מכאן גם בליווי שומרים.״
לא ראיתי כלום.
ניסיתי לפרוץ את הדלת אך השומרים תפסו אותי,ובדיוק גברת לאה באה.
״אני רואה שבאת לצאת מוקדם מידי היום.״ ציקצקה בלשונה.
״גברת לאה..אימא שלי..״
״בואי. הולכים לבדיקה.״ אמרה והיא משכה אותי לכיוון היציאה.
״אבל-״
״שקט אסייה. עכשיו,בואי.״ נכנסתי לאוטו.
אין לי מראה לידי אבל אני בטוחה שהעיניים שלי אדומות ונפוחות.
הגענו לבית החולים,ועשיתי את הבדיקה.
״גברת לאה? אוכל לדבר איתך שנייה?״ אחד הרופאים אמר והם הלכו ביחד לחדר צדדי.
זכותי גם לשמוע את זה,אז הצמדתי את אוזני לדלת כדי לשמוע על מה הם מדברים. בסופו של דבר, זה קשור אליי.
נמאס לי שלא משתפים אותי בשום דבר ורק אומרים לי מה לעשות.
״מה שעשינו כאן זה לא חוקי בהחלט, היא יכולה לדרוש את התינוק.״ שמעתי את הרופא אומר.
מה?
״אמרנו שלא מדברים על זה. שילמתי המון כסף בשביל שלא תדבר.״
״אבל זה לא חוקי! גם בהליך הפונדקאות לא הצלחנו לגרום לזה שלגברת דליילה באמת יהיה ילד שהוא שלה מבחינה ביולוגית.״
נשימתי נעתקה.
״עדיף לך לסתום!״
״גברת אסייה יכולה לתבוע אותך, הרי בסופו של דבר,הילד שלה ולא של דליילה. הילד של גברת אסייה ומר תיאו-״ פתחתי את דלת החדר שבו הרופא וגברת לאה שהו.
״התינוק..הוא שלי?״
״תשאיר אותנו לבד,דוקטור.״ גברת לאה אמרה והרופא יצא.
ואז היא הפילה אותי על הריצפה.
״את לא תעזי לספר זאת לאף אחד שמעת?!״ אמרה בחשש.
״אם התינוק הוא שלי,אני לא אתן לכם אותו!״ צעקתי והיא הכתה אותי.
שפתיי דיממו, ואני בטוחה שיש לי פנס קטן בעין שמאל.
״הוא של הבן שלי,התינוק הוא של תיאו שלי! את לא יכולה לקחת אותו!״ המשיכה לצעוק.
״אבל אני האימא של התינוק! לא דליילה!״ ואז היא חנקה אותי.
״עכשיו אנחנו נלך הביתה, ומילה את לא תוציאי הבנת?״
״טוב״ אמרתי והשתעלתי לאחר ששיחררה אותי.
הו אני ממש לא הולכת לשתוק על זה.
הילד הזה שלי ואני לא אוותר עליו..ואני אמצא דרך לגדל אותו...
גם אם זה לא אפשרי כרגע,אני אמצא דרך.
נכנסתי לחדרי ברגע שחזרנו לאחוזה וחיכיתי לשעת החלפת משמרות השומרים, יש הפסקה של 20 דקות בלי שומרים ככה שאוכל להסתנן החוצה.
למזלי, הזמן חלף מהר ויצאתי מהאחוזה בלי שאף אחד שם לב.
התלבטתי אם להתאפר כדי להסתיר את החבורות שנגרמו לי אבל החלטתי שלא.
אני רוצה שתיאו יראה את הכול.
תיאו:
״גברת את לא יכולה להתפרץ למשרד ככה!״ שמעתי את אחד השומרים צועק בזמן שהייתי בשיחת טלפון.
״אני אחזור אלייך״ אמרתי לבחור מעבר לקו.
״גברת זה משרד מכובד את לא יכולה להתפרץ למשרד של מר תיאו-״
״מה אכפת לי?!״ פתאום אסייה נכנסה כמו רוח סערה לתוך משרדי ופניה חבולות.
״מר תיאו אני ממש מצטער-״
״תשאירו אותנו לבד.״ פקדתי על השומרים והם הלכו.
״לא משנה מה,אני לא אתן לכם את הילד שלי!״ אסייה החלה לצעוק,אבל אותי עניין יותר לדעת מי גרם לחבורות בפניה.
ראיתי בעינייה כאב ומשהו בתוכי נשבר למראה הזה.
״מה קרה לך אסייה? מי עשה לך את זה?״ באתי להעביר את ידי על החבורה בלחי שלה אבל היא נרתעה והתרחקה.
״זה? תשאל את אימא שלך. אני רק רוצה להודיע לך שאני לא אתן לך ולאישתך את הילד שלי גם אם הוא הילד הביולוגי שלך.״
שנייה רגע.
״על מה את מדברת,גברת אסייה?״ לרגע התבלבלתי.
״אז אתה לא יודע אה?..״ אמרה בהבנה.
״לא אני לא. ואני אשמח אם תסבירי יותר מי עשה לך גם את החבורות בפנים שלך.״
״אימא שלך.״ אמרה בקול שבור אך ברור יותר.
״ומה שאני מנסה להגיד..זה שהילד שאני סוחבת הוא שלי ולא של דליילה, מסתבר שדליילה לא יכולה להביא גם בשיטה הזאת אז השתמשו בי ללא ידיעתי.״ אמרה בעצב.
״אז זה אומר שהילד שלי ושלך?..״ אמרתי בהבנה.
״בהחלט, ובגלל זה אני אומרת לך מעכשיו שאני אגדל את הילד שלי איתי, ואני לא צריכה כסף יותר..תנו לי ללכת אני סיימתי את עבודתי.״
״אסייה..״
״אימא שלי...היא מתה הבוקר, אני לא צריכה יותר כסף לערבות שלה. ועכשיו גם נודע לי שאני אימא בכלל ואני לא מוכנה לתת לכם את הילד שלי. אז מה אם אני לא מוכנה להיות אימא? אני לא חסרת מצפון שאתן את הילד שלי לאנשים אחרים שאני בקושי מכירה. העולם שלי קורס סביבי ואף אחד לא מבין את זה!״ אמרה בקול חנוק מדמעות והתמוטטה על הריצפה.
״אסייה..״ ירדתי מייד אליה.
״אוקיי..תירגעי..זה רק התקף חרדה..״ הבאתי לה כוס מים והיא התיישבה.
״אני מבין את זה, ואם את חושבת שאני לא את תמיד מוזמנת לשתף אותי במה שאת מרגישה אסייה. תוציאי עליי את הכעס והעצב ואת כל התסכול שלך, רק בבקשה תחשבי קודם על עצמך..ועל הילד שבבטנך..״
״לא..אני לא מסוגלת..אתה לא מבין ששיקרו לי? שהשתמשו בי?״
״או שאולי בכלל ידעת מזה..״ אמרה בקול חנוק מדמעות.
לקחתי אותה אליי וחיבקתי אותה.
״אני נשבע לך שלעולם לא הייתי נותן יד למשהו שנועד לפגוע בך, אני נשבע לך שבחיים לא הייתי מסתיר ממך משהו כזה.״ לחשתי באוזנה.
״אז תנו לי ללכת..תשחררו אותי..״ התחננה.
״אסייה..״
״בבקשה,תיאו״
״אז לפחות עד הלידה תישארי אצלנו, ואז נגדל את הילד ביחד בסדר? אני אטפל בשאר הדברים..״
״לא..תשחרר אותי,בבקשה..״
״אז תשחררי את המחשבות שלי, אסייה, אולי רק אז אוכל לשחרר אותך.״ אמרתי והבטתי בעינייה הכאובות והיה לה לרגע קטן מבט של הלם,ושתיקה שררה בנינו.
״דליילה יודעת מזה?״ שאלתי לאחר שנרגעה קצת וגם כדי לשבור את השתיקה שנוצרה.
״אני לא יודעת. יכול להיות שכן..אבל אני לא בטוחה.״ אמרה בקול שבור.
דליילה שיקרה לי כמה פעמים. לא אתפלא אם היא ידעה מזה.
״מר תיאו..״ אסייה לחשה.
״תיאו. אמרתי לך לקרוא לי רק תיאו.״
״בסדר..אבל בשביל מה שאני אשאר? בשביל שישפילו אותי עוד?
בשביל שינצלו אותי עוד?״ שאלה.
בשבילי. תישארי בשבילי.
״אני לא אתן לזה יד. עכשיו,בואי אקח אותך הביתה ואני אטפל בשאר הדברים. בסדר?״
״טוב.״ לחשה ומחתה דמעה.
אסייה עכשיו פצועה,וחבולה. לא רק פיזית, אלא גם נפשית.
המחשבה שהילד שלי..שייך לה..
במהלך הנסיעה היא נירדמה ולא הערתי אותה.
נכנסתי הביתה בזמן שאני נושא את אסייה בידיי.
זכיתי לכמה מבטים חריפים מדליילה ומאימי,אבל זה לא מעניין אותי כרגע.