החלק שלי בך

פרק 19

תיאו:
כשקמתי, ריח דובדבן חזק תפס את אפי.
זה היה תענוג לקום לריח כזה.
ראיתי את שיערה של אסייה, נופל מהמיטה בזמן שהיא ישנה וידה מתחת לראשה.
קמתי והלכתי לצד השני של המיטה והתענגתי על הריח עוד קצת,
עוד כוח, עוד שלווה, עוד רוגע, עוד רצון.
ידעתי שהיום הזה הולך להיות מלחמה.
מלחמה לשמור על אסייה בכל מחיר.
לא לתת לה להיכנס לצד האפל שבי, ובחיי. היא לא מתאימה למקומות האלו, היא באה מעולם אחר.
״אל תלך..״ שמעתי אותה ממלמלת מתוך שינה.
״זה באמת מה שאת רוצה אה?..״ לחשתי בשקט.
״אבל את כרגע לא תגידי לי את זה בפנים, שלא אלך.״ המשכתי.
פתאום היא התהפכה לצידי ועיניינו נפגשו.
העניים הכחולות שלה עדיין ראו פחד, בזמן שאני ראיתי בהן כאב.
כאב עז ועמוק.
כאב שרק היא יודעת.
פחד שהיא שומרת רק לעצמה.
״למה?״ לחשה.
״למה מה?״ שאלתי והעברתי את שיערה מאחורי אוזנה.
״למה אתה גורם לי לשנוא אותך ולאהוב אותך בו זמנית?״ אמרה וחיוך עלה על שפתיי.
״לשנוא זאת מילה קשה, אסייה.״
״לאהוב זאת מילה חשובה, תיאו.״
״החזרת לי באותו המטבע כרגע?״
״בהחלט.״
ליטפתי את פניה והיא רק הביטה בי בטעייה.
״אנחנו נעבור את זה יחד. תסמכי עליי.״
״סומכת.״
אסייה:
אין ספק שהבוקר הייתה לי אחלה של השכמה.
ובסופו של דבר, תיאו היה לידי.
הוא ריכך בשניות את העצבים שהיו לי בלילה.
״אסייה, את חושבת שהתסרוקת הזאת טובה?״ לינה שאלה כשניסתה על עצמה תסרוקת חדשה.
״בכנות?״ שאלתי.
״תמיד.״
״התסרוקת הזאת נראת כמו מגדל פיזה שבאמת נופל.״ עניתי וצחקתי.
״נו טוב, מטעויות לומדים. איפה יש עוד גומיה?..״ לינה צחקה איתי וחיפשה גומיה.
״אני אלך להביא לך גומיה מהחדר שלי. בסדר?״ אמרתי והלכתי לכיוון חדרי.
לקחתי את הגומיה ובאתי לצאת. אך הדלת הייתה נעולה.
״מה לעזאזל?..״ לחשתי.
ממתי הדלת הזאת ננעלת ככה?
״התגעגעת אליי אסייה?״ פתאום דמות הופיעה מולי.
אדם.
״לא..לך ממני!! אל תיגע בי!!״ אמר וסטר לי ועפתי אל הריצפה.
״תשתקי לעזאזל. את ברחת ואני לא אתן לך לצאת מזה בקלות.״
״ת..תתרחק....ממני...״ רעדתי והתחלתי להאבק איתו וראיתי דם על הריצפה.
לא בטוחה אם זה שלי או שלו.
״תעזוב אותי! אל תיגע בי!״
״הצילו!״ התחלתי לצעוק ואז הוא קירב לפי נייר עם חומר.
אותו חומר שהוא היה משתיק את הצרחות שלי איתו.
״אבא די! תגיד לו משהו! הוא מכאיב לי!״
״עכשיו את תסתמי כמו ילדה טובה, ואני אטפל בך יפה יפה.״ הדבר האחרון שאני זוכרת זה שידיו הדוחות הרימו אותי ולקחו אותי למקום שאני לא יודעת היכן הוא.
תיאו:
כשחזרתי הביתה מהעבודה, הופתעתי לראות את לינה לבדה במטבח.
״גברת לינה, איפה גברת אסייה?״ שאלתי אותה.
״אני לא יודעת מר תיאו, לא ראיתי אותה מאז הבוקר. גברת לאה לא נתנה לי בדיוק אפשרות לנוח היום. היא לא יצאה מהחדר שלה מאז שהלכה להביא משהו.״
״תיקחי לך הפסקה כמה שאת צריכה, עליי.״ אמרתי והלכתי לכיוון החדר שאסייה הייתה אמורה להיות בו.
״אסייה? זה אני תפתחי לי רגע.״ דפקתי בדלת.
אין קול ואין עונה.
״אסייה הכול בסדר שם?..״ דפקתי שום ושאלתי.
אף אחד לא ענה שוב.
משהו כאן מסריח.
דחפתי ופרצתי את הדלת עם גופי, ונחרדתי לגלות סימנים של דם על ריצפת החדר והקירות. ואז ראיתי את המרפסת פתוחה לרווחה.
״לעזאזל...לעזאזל!!״ צעקתי.
רצתי מהר אל המחשב ופתחתי את המצלמות.א
כמובן, שהייתי משתמש בהם רק במקרים חשובים.
כמו זה.
אלוהים.
עכשיו זה ברור.
א.ד= אדם דרום.
זה שרמס את ילדותה של אסייה.
איפה. לעזאזל. השומרים היו?! גם כשנכנסתי לא היה אף שומר.
הלכתי לאזור המרפסת של אסייה ונדהמתי מהמראה.
כל השומרים שהיו אמורים לשמור על הבית נמצאים מתים מתחת למרפסת שלה.
ירו בהם.
ירו בהם לעזאזל!
אסייה...אני חייב למצוא אותה...
יצאתי בטיסה מהבית ונכנסתי לאוטו.
״רוי, תגייס את כולם עכשיו! לא מעניין אותי אם זה יהיה אפילו במרכז הרחוב! תגייס את כולם עכשיו לעזאזל!!״ כך אמרתי וניתקתי לו את הטלפון. מרוב עצבים זרקתי אותו גם.
וכשהגעתי למרכז העיר, כלל השומרים ורוי, כולם מחכים לי שם.
יצאתי מהאוטו ורצתי אליהם.
״תקשיבו לי טוב עכשיו לעזאזל. אישתי כרגע נחטפה.
אתם עכשיו צריכים למצוא אותה בלי ששיערה אחת מראשה תיפול מראשה!!״ צעקתי.
״מי? גברת דליילה?״ אחד השומרים צחק ויריתי בו.
״זה נראה למישהו פה מצחיק לעזאזל?!״ צעקתי ויריתי לאוויר.
״אם מישהו כאן לא רוצה לסיים כמוהו,כדי לכם עכשיו להתחיל לצאת. כל שמועה, כל שכנה רכלנית במרפסת, אני רוצה לדעת הכול לעזאזל. שאף נשימה או מצמוץ לא יחליפו מעיניכם הבנתם לעזאזל?!״ אמרתי והם התחילו את עבודתם.
אסייה:
״בוקר..או שעלי להגיד צהריים..״ אמר בקול המזוויע שלו.
כשקמתי, מצאתי את עצמי קשורה למיטה. בידיי וברגליי.
הרגשתי מעורפלת.
״תשחרר אותי!״ צרחתי.
״אני מציע לך לסתום!״ אמר וכיוון לעברי אקדח לראש.
״עכשיו, תני לי משהו שלא קיבלתי מלא זמן..״ אמר.
״אני בהריון!״ צעקתי והוא עצר.
לא יודעת למה צעקתי את זה , אבל צעקתי.
״את..מה אמרת לעזאזל?!״ הוא נעמד במקומו ועיניו פעורות.
״אני...בה..ריון..״
״אז את בהריון זונה קטנה שכמוך אה?..״ אמר והתחיל לצחוק.
״את הזונה של התיאו הזה?..מתאים לך.״ תפס בפניי בחוזקה.
תיאו מעולם לא נגע בי ככה.
״איך הוא יכל לקחת זונה כמוך?״
״תפסיק...״
״לעזאזל איתך!!״ הוא התחיל להכות אותי.
״חתיכת זונה מטומטמת!״
״אל תיגע בי!!״
הוא עד כדי כך רצה להכות אותי ששיחרר אותי מהאזיקים בשביל זה.
״אני עוד לא סיימתי איתך. אני עוד לא סיימתי איתך לעזאזל!״
זה לא כואב.
זה לא כואב.
זה לא כואב.
אל תישברי מולו.
אל תישברי מולו.
אל תתני לו להנות מזה.
״ת...ע...זו..ב...או..תי..״ אמרתי בחנק.
״כדי לך למות כאן עד שאחזור.״
הרגשתי כל כך מעורפלת...ומסוחררת.
כמה זמן אצטרך לסבול את זה ככה?..
עוד כמה יכאב לי?
עוד כמה אבכה?
אני בטוחה שהוא שבר לי משהו.
הסתכלתי על גופי, וראיתי שאני נמצאת בשמלה בצבע תכלת שבקושי אפשר לראות את צבעה היפה מרוב הדם.
אז זהו?
ככה אמות?
זה הסוף שלי?
אני אגמור כמו אימא שלי? חבולה?
למה הוא לא משחרר אותי?
הוא לא רואה שכואב לי מספיק?..
ואז הוא בא והתחיל לחנוק אותי.
״אחרי שאסיים איתך, אני אזרוק אותך והכלבים יאכלו אותך בעודך בחיים.״ המשיך ללחוץ ואז שחרר.
״אבל לא עכשיו, כי חבל לזרוק סחורה טובה.״ יצא שוב מהחדר.
הדמעות כבר לא יצאו.
הן ניגמרו.
בשנייה אחת הרגשתי מרוקנת.
כאילו אני לא חיה.
כאילו אני צופה מהצד ולא מתערבת.
אני רוח.
אין בי צבע ולא טיפת שמחה.
אני לא אני. אני לא אסייה כרגע.
אני לא אף אחד כרגע.
אני כלום עכשיו.