החלק שלי בך

פרק 22

תיאו:
אני כרגע ישבתי לייד אסייה, ששוכבת על מיטת בית החולים וכולה פצועה.
״יד שבורה״
״זעזוע מוח קשה״
״שבר באף״
״דימום פנימי בבטן.״
״חבלות נוספות ברחבי הגוף.״
עברתי בראשי שוב על הרשימה של הפצעים בגופה של אסייה.
היא הייתה ארוכה וכואבת.
כבר שבוע ימים שאני כאן לצידה.
והיא עוד לא התעוררה. היא באותו מצב.
והרופא הזהיר אותי כמה פעמים שבגלל החבלה בראשה יש סיכוי רב שהיא תשכח אותי לכמה זמן.
זה כואב לחשוב על זה, אחרי כל מה שעברנו יחד.
כשהיא פתאום..תשכח אותי.
ולא אשקר, זה מפחיד אותי. מפחיד מאוד.
״יש חדש מר תיאו?״ לינה שאלה ועיגולים שחורים הופיעו מתחת לעינייה.
היא נראתה מאוד מוזנחת. אבל אני לא שופט, כי גם אני נראית נורא.
״לא כרגע כמו שאת רואה..״ הבטנו שנינו על אסייה שעדיין שכבה מורדמת ומונשמת במיטתה.
״אוי ילדה שלי..״ התיישבה מצידה השני של אסייה והחלה לבכות.
הבטתי בה בכאב.
כי היא התנהגה כאילו אסייה היא באמת הילדה שלה.
״אני חושב שיכולת להיות..אימא יותר טובה לאסייה מהאימא שהייתה לה.״ אמרתי והיא נדהמה.
היא החלה לבכות יותר חזק. והבכי שלה הפך יותר למר.
״מה קרה? בגלל מה שאמרתי?״ שאלתי.
״לא..לא..זה פשוט..אין לך מושג כמה אני מתחרטת..״ אמרה בבכי חנוק.
״על מה, לינה?״ שאלתי.
״תישבע לי שאתה לא מספר לה.״ אמרה והבטתי בה בפרצוף של ׳את אמיתית?׳
״אני ו..מריה..היינו אחיות.״ אמרה בעצב.
״זאת אימא של אסייה לא?״ החזקתי בכיסאי בזעם.
״היינו תאומות..״
״לינה..״
״אני אימא של אסייה, תיאו.״ אמרה בבכי והרעידה את עולמי.
״כשילדתי את אסייה..מסרתי אותה לאחותי כי הייתי סתומה מידי כדי לגדל אותה. הרגשתי חסרת אחראיות ולא מוכנה. ואחותי לקחה אותה תחת חסותה, כאילו היא ילדתה. כי אני לא יכולתי..העדפתי לעבוד..״ הסבירה בבכי חנוק, אך לא שמעתי מילה.
״מכות מינקות.״
״חבלות שלא החלימו כראוי.״
״את ידעת כל מה שהיא עברה ולא חשבת לקחת אותה?!״ השתגעתי.
״לא ידעתי..״
״סימנים על הגוף לא רואים? לינה..את קולטת מה את אומרת לי עכשיו?!״
״העדפתי לא לדעת..״ המשיכה לבכות בכי מריר.
״לעזאזל..את ידעת על האונס?! תעני לי! את ידעת על מה שהיא עברה?!״ השתגעתי כבר והסתובבתי ממקום למקום ברחבי החדר.
״היא הייתה ילדה מאוד סגורה..אפילו לאחותי היא לא סיפרה..רק עכשיו נודע לי שזה היה ככה..״
״את ידעת על המכות שהיא חטפה, איך לעזאזל לא הוצאת אותה משם?! איפה הרגש האימהי שלך בדיוק לינה? איפה היית?!״
אם זה טלטל את עולמי, זה ירסק את אסייה.
״אני מצטערת...אתה לא יודע כמה אני מתחרטת על זה..״
״את לא צריכה להצטער בפניי לינה. את צריכה לקוות שאסייה תסלח לך.״ אמרתי והיא יצאה מהחדר בבכי.
זה בכי של חרטה וכאב.
הדברים המטלטלים האלו לא מפסיקים להגיע לרגע, זה לא נגמר.
והתקווה עלתה בי כשהרגשתי לחיצה בידי.
״א..אסייה?״
עוד לחיצה.
״את..את שומעת אותי?..דוקטור!״ לחצתי על לחצן המצוקה והרופאים מייד הגיעו ולינה נכנסה בחזרה ביחד איתם.
״היא..היא לחצה לי את היד. היא הגיבה לי.״ הסברתי.
״מר תיאו..זה הגיוני שהיא תגיב—״
״תנסו להעיר אותה.״ אמרתי.
״מר תיאו, גברת אסייה—״
״תנסו להעיר אותה שוב! ניסיתם כבר פעם אחת אתמול. תנסו שוב גם עכשיו!״ התעקשתי איתם.
״בסדר מר תיאו, איך שתרצה..״ אמר והם התחילו בעבודה שלהם.
*************
״היא אמורה להתעורר כל רגע. ומר תיאו, אל תפתח יותר מידי ציפיות בנוגע לזיכרון שלה.״ הרופא אמר לי.
לינה עמדה מאחורי כי אותה היא כנראה תזהה.
ולאט לאט היא פתחה את עינייה.
היא בחנה אותנו. אותי ואת לינה.
״אסייה..״ ליטפתי את ידה אך היא התרחקה ממני.
״מי אתה? תלך ממני..אל תיגע בי..״ דמעות עלו בעיניי.
״אני..תיאו..הבעל..שלך...״
״אין לי אחד כזה בכלל. לך ממני...תתרחק..אימא תרחיקי אותו ממני..״ היא פנתה אל לינה הפעם.
״אסייה...ילדתי אני לא אימך..״
״את כן, את נראית כמוה. עכשיו, את יכולה לקחת אותו ממני?״
״אסייה את איבדת את הזיכרון שלך..תני לנו להסביר לך..״
״אני לא! מה אני בכלל עושה פה?! תתרחקו ממני! כולכם! אני הולכת..״ התחילה לנסות להוריד את המכשירים מידיה אך היא הפסיקה כשכאב לה.
״מה קרה לי?..״ היא התחילה למשש את פניה והרגישה את התחבושות שעל אפה השבור.
״הוא שוב הכה אותי?..הוא שוב עשה את זה?״ פנתה אל לינה ולינה הביטה אליי.
״כן..״ לינה לחשה.
״למה...״ אסייה לחשה בבכי.
״מה אתם רוצים ממני עכשיו? אתם יכולים ללכת אני כבר אסתדר.
לבד.״ אמרה.
״אסייה, יש לנו על מה לדבר. אבל לא כרגע, את לא במצב טוב—״
אסייה:
״אני במצב מצויין. עכשיו, תסבירו לי מה הולך כאן.״
״את..נחטפת, אסייה. אביך ו..החבר שלו..חטפו אותך..הם הכו אותך...ואיבדת את הזיכרון שלך כתוצאה מכך. את ומר תיאו, אתם נשואים, ואני לא אימך. אני לינה, חברה שלה..אימך..מתה..את זוכרת מתוקה?..״ דמעות יירדו מעיניי.
״זה קשה לי..״ לחשתי.
״אני יודע אסייה. אני יודע שזה קשה לך כרגע להיזכר והכול נפל עלייך במכה אבל זה יעבור..אנחנו נעזור לך..״ אותו תיאו אמר.
משהו בי אומר לי שכדי לי לסמוך עליו.
שהוא טוב בשבילי.
אבל אני לא זוכרת.
אני מנסה, אבל לא מצליחה.
״כואב לי הראש כרגע..ממש..״
״הם בדיוק הלכו להביא לך משהו לכאבים..״ לינה אמרה.
״אני כבר חוזר...״ תיאו יצא.
״אוי אסייה, את באמת לא זוכרת כלום ממה שקרה ומאיתנו?״ לינה שאלה לאחר שתיאו יצא.
״לא, את דומה מאוד לאימי..לא זכרתי..מתי היא בכלל..״
״זה בסדר אסייה, תוציאי את הכול. אני מבטיחה שהזיכרון שלך יישוב אלייך. לאט לאט הוא יחזור.״
״זה מרגיש לי..כאילו אני בן אדם נורא..אני..אני מרגישה ששכחתי חלק ממני. חלק שהוא מאוד משמעותי..״
״אני מבינה איך את מרגישה אסייה, אבל..אל תעמיסי על עצמך כרגע בסדר?..רק תדעי שמר תיאו הוא אדם מאוד טוב, והוא תמך בך ועזר לך הרבה. תזכרי שהוא תמיד היה שם בשבילך אסייה.״
ואז חיבקתי אותה למרות הכאב, למרות שאיבדתי את זיכרוני.
״הכול הולך להיות בסדר..אני מבטיחה לך..״
אני מקווה...
תיאו:
יצאתי מהחדר של אסייה לפני שהיא הספיקה לראות אותי מתפרק.
התיישבתי על אחד הספסלים בחוץ והנחתי את ידי על חזי.
היא לא זוכרת אותי.
היא לא יודעת מי אני.
הסופה שלי שכחה אותי.
כאילו לא הספיק כל מה שקרה בשבוע האחרון.
עוד משהו שמוסיף.
היא תדע מי אני רק אם לינה או אני נסביר לה.
אבל זה לא יהיה ברמת ההשוואה שהיא תדע מי אני כשזיכרונה יחזור אליה.
זה כואב, כי מצד אחד ליבי מאיים להישבר.
אבל מצד שני, אני לא יכול להאשים אותה. כי היא לא אשמה.
היא לא רצתה שזה יקרה.
אם הייתה לה אפשרות לבחור אם זה יקרה, היא הייתה בוחרת באפשרות שלא.
״קח תיאו.״ רוי הגיע והושיט לי כוס מים.
״היא לא זוכרת...״ מלמלתי.
״אני מבין תיאו. אני באמת מבין. תן לה קצת זמן והיא תיזכר. אני מאמין שגג עד שבוע היא תיזכר. רק תן לה זמן. אל תתן לזה חשיבות רבה כל כך כי היא עכשיו איתך. היא צריכה אותך יותר מתמיד עכשיו.״
״היית צריך לראות את המבט שלה כשהסתכלה עליי. היא פחדה ממני רוי. ממני!!״
״אל תשכח את מה שהיא עברה תיאו. זה לא קל לה לבוא ולסמוך על אנשים פתאום.״
״לצערי זה משהו בלתי נשכח.״