טריגר: אונס-פגיעה מינית.
תיאו:
שבועיים לעזאזל. שבועיים!
חסרונה של אסייה מכביד עליי בכל נשימה, ואני מרגיש שאני, לא אני.
אני מתחרפן כאן.
אני משתגע.
כי אני יודע אבל גם לא יודע מה קורה לה.
אני יודע שהיא חוטפת מכות.
אני יודע שהיא נאנסת.
אלוהים! ואני יודע שאני רוצה להרוג את עצמי על עצם המחשבה הזאת.
״בני תירגע, יש עוד הרבה דגים בים-״ העפתי אגרטל על הריצפה כששמעתי את המשפט הזה מאימי.
״מה את בכלל אומרת דבר כזה לעזאזל?!״ התעצבנתי.
מי היא בכלל שתגיד דבר כזה?
״תיאו! מי היא שבגללה תתעצבן ותצרח עליי ככה?!״
״היא אישתי לעזאזל. אסייה נחטפה בזמן ששהתה בבית את לא מבינה?! איפה את היית כשזה קרה?!״
״באיזו זכות אתה שואל?!״
״את כל הזמן בבית. איך לא שמעת כלום? צרחות...כלום את לא שמעת?״ שאלתי בזעם.
״בני, אריה שלי, היא ברחה ממך אתה לא מבין? אתה סתם מתאמץ לשווא—״
״אל פאקינג תגידי את זה! היא לא ברחה ממני לעזאזל!! לא ראית את סימני הדם על הקירות ועל הריצפה בחדר שלה?! לא ראית את זה לעזאזל?! אז איך בדיוק היא ברחה? אה?״ צעקתי שוב.
״אני נראית לך משוגע-״
״תסתמי את הפאקינג פה שלך! איך את עושה דבר כזה לעזאזל?! למה שתגידי דבר כזה? היא לא עשתה לך כלום.״
״אז לך תיאו. לך תמצא אותה. ועכשיו, אני סתמתי.״ אמרה ויצאתי מהחדר.
אסייה:
״אימא? למה יש כאב בעולם?״
״אני לא יודעת קטנה שלי, לצערי הדבר הזה קיים בעולמנו.״
״אני חושבת שכאב קיים כנראה בשביל לחשל אותנו, לגרום לנו להיות חזקים יותר, נחושים יותר להצליח למרות אותו כאב.״
״אוי אסייה..ילדתי כמה שאת חכמה..״ אימי אמרה בדמעות וליטפה את ראשי.
״אני לא חכמה, כי אני לא יודעת אם מתישהו הכאב הזה יפסק..״
קמתי מתוך שינה ארוכה שאני לא ממש בטוחה לגביה.
וכואב לי בכל מקום.
או שרגע, לא כואב לי?
אני לא יודעת כי אני לא מרגישה שום דבר בגופי.
את העיניים שלי אני לא מסוגלת לפתוח, וקשה לי לנשום. קשה לי לחשוב על דברים אחרים מלבד מה שאני מרגישה כרגע.
מחוללת.
מוזנחת.
מקולקלת.
מכוערת.
פצועה.
שבורה.
ועוד כל כך הרבה תארים שרוב האנשים מחשיבים אותם כעלבונות.
האם הנס שלי יגיע בזמן הקרוב?
או שאצטרך לסבול עוד קצת.
אני כבר לא בטוחה שאשרוד.
אני כבר לא בטוחה שאוכל.
״היא פה?״ שמעתי קול מוכר והפחד שבי רק עלה.
לא.
לא רק לא הוא.
אבא שלי.
״כן , לך תראה אותה אם אתה רוצה. היא רק בובה להוצאת זעם, אז אם אתה עצבני..לך על זה.״
אלוהים. לא. זה לא יכול להיות. אני לא יכולה..
לא. לא. לא.
״לא!!״ צעקתי כשנכנס לחדר.
״תשתקי אסייה, אל תעשי לעצמך יותר נזק ממה שאת כבר עשית, חתיכת כפוית טובה.״
אולי אם רק אעצום את עיניי ואתן לעייפות שבי לנצח..
אולי אז יהיה לי טוב..ונעים..ושלו..
אבל לא.
אני לא אתן לו לנצח.
אני רק צריכה לישון קצת עכשיו, זה הכול.
אשן, אקום ואלחם בו..כמה שאני יכולה למרות שאני שבורה.
רק אני צריכה לישון.
רק צריכה לעצום קצת את העיניים ואז אפקח אותן ואשיב מלחמה.
תיאו:
״אוקיי תיאו, אני אגיד משהו אבל אתה צריך לשבת ולא להתחרפן בסדר?״ רוי אמר במשרדים.
״נו. תגיד למה בסוף אם לא תגיד אני אתחרפן יותר גרוע.״
״מצאנו אותה.״ אמר לבסוף.
״מה? לעזאזל, אתה רציני איתי עכשיו?״
״כן תיאו. אבל זה נמצא באזור נטוש ולא הגיוני-״
״אתה צוחק איתי? זה הכי הגיוני שיש. עכשיו אנחנו הולכים לנסוע לשם.״
״תיאו זה איפה ש—״
״עכשיו. רוי.״
״אני יכול לטפל בזה בשבילך כי זה—״
״רוי. אל תתן לי להתעצבן עלייך.״
״טוב, אני מעדכן אותך שהזמנתי משטרה ליתר ביטחון.״
״לא, מה? תבטל. אני רוצה לטפל בהם, לא להישלח לכלא בגלל רצח.״ אמרתי והוא מייד הודיע להם שזו הייתה טעות.
״הזמנת אמבולנס לפחות?״
״יש צורך?״ שאל והתעצבנתי ואז שלחתי לו מבט של
ם ׳מה אתה חושב?׳
״אוקיי..אז אני עכשיו מתקשר גם לאמבולנס..״ אמר ורצתי לאוטו והוא רץ אחרי.
ניסיתי להתניע את האוטו אך המנוע לא עבד.
ניסיתי שוב-לא הלך.
״לעזאזל!!״ בעטתי בגלגל הרכב ואז רצתי לכיוון הרכב של רוי.
״צריך טרמפ?״ שאל.
״רוי. זה לא הזמן לזה כרגע.״ התיישבתי במושב הנהג והתחלתי לנסוע בטירוף.
כי חיה תלויים בכך.
כי חיי תלויים בכך.
אסייה:
תקומי.
תקומי עכשיו.
תלחמי.
בכוחות שאין לי חבטתי בחזהו, לא בדיוק עזר אבל קצת הקל עליי.
השתמשתי בציפורניי כדי לצבוט את עורו עד שירד ממנו דם והוא שיחרר אותי.
ניסיתי להירגע אך הוא מייד חזר ובעט בבטני שוב.
התחלתי להרגיש את טעם המתכת המוכר בפי שוב, רק שהפעם זה הולך ומתמלא.
קשה לי לנשום כרגע.
״לעזאזל איתך!!״
כבר התחלתי לא לשמוע כלום.
לא הרגשתי שום חלק בגופי.
בגלל הכול.
״ל...עז...א..ז..ל..אי...ת..ך״ אמרתי חזק כמה שאני יכולה אבל הדם חסם את נשימתי.
עד שעצמתי את עיניי, ואמרתי לעצמי לנוח.
להירגע, לנשום עמוק.
זה רק סיוט.
סיוט שאת תקועה בו.
״אני אוהב אותך״
תיאו..
״סופה? מה זה אומר?״
הרגליים.
הידיים.
העיניים.
השפתיים.
״את הסופה האישית שלי. אני אוהב אותך, סופה.״
״עכשיו זה הסוף שלך, עכשיו זה נגמר!״
״זה רק את או אני עכשיו!״
מכות.
אימא.
תיאו.
ואז זיכרון אחד הופיע בראשי בחוזקה.
כאילו זה קורה ממש עכשיו.
״את כל כך חלשה, כל פעם אני מתפלא מחדש עד כמה.״ אמר בקול המגעיל שלו בזמן שקפאתי.
דם יצא מפי ללא הפסקה.
הדם שלי הופיע בכל מקום.
על הקירות, על הריצפה, על התקרה.
״את כבר יודעת מה את אמורה לעשות עם החתיכות בד האלו.״
עצמתי את עיניי ואמרתי לעצמי להירגע ולנשום עמוק.
״ההריון לא יעצור ממני לעשות לך את זה.״
מצד אחד אבי מכה אותי מצד שני הוא.
שניהם בו זמנית.
כשבקושי הצלחתי לפקוח את עיני הבנתי שאני לא חולמת.
ואני גם לא נזכרת.
זה קורה שוב.
זה קורה שוב.
הוא שוב עושה לי את זה.
הטעם המר והמתכתי כבר זלג לתוך אוזני ועיני.
אלוהים, אני גוססת?
תקוותי האחרונה שתיאו יגיע עכשיו.
כי אם לא, אמות.
אני כבר רואה את עצמי מתה כאן ונרקבת כמו חתיכת בשר עלובה.
זה לא הגורל שלך אסייה.
את לא צריכה למות ככה.
את לא תמותי ככה. תחכי עוד קצת.
תהיי סבלנית עוד טיפה והוא יגיע.
את תינצלי.
הוא ירפא אותך.
היא יגרום לך להחלים.
את תהיי בטוחה.
הפעם הוא לא יעזוב אותך.
אני סבלנית...אבל כבר הגוף שלי מתחיל לאבד את זה.
פתאום, שמעתי רק יריות באוויר ואת שמי בוקע משפתיו של קול מוכר. ומאז..
לא שמעתי כלום.
הסיפור שלי נגמר.
YOU ARE READING
החלק שלי בך
Roman d'amour(מקום ראשון באהבה אסורה, מקום ראשון בעצב.) ⚠️לא טרופ הריון⚠️ אסייה: אני רק האינקובטור..רק האינקובטור שלו ושל אישתו, המשרתת, האחת שתעשה הכול בשביל כסף. הנערה בת ה-18 שאין לה מישהו אחד להאחז בו. אימי בכלא בגלל שרצחה את אבי לאור ההתעללות שלו בי. אז הסכ...