החלק שלי בך

פרק 23

תיאו:
״מה זה המקום הזה?״ אסייה שאלה כשהגענו אל האחוזה.
עבר שבוע מאז שהיא התעוררה בבית חולים, והזיכרון שלה עדיין לא שב אליה.
״זה...הבית שלך..״ עניתי.
״מה?..האחוזה הענקית הזאת היא הבית שלי?..אתה צוחק נכון?..בחיים שלי לא חשבתי שאי פעם אגור באחוזת כזאת..גדולה.״
״אז כדי שתתרגלי.״ עניתי לה.
״אסייה. אני שמחה שחזרת.״ אימי פתאום צצה משום מקום.
״סלחי לי גברתי, אך אני לא מכירה אותך..״ כשאסייה ענתה לאימי כך אימי נראתה מזועזעת.
״עד לא מזמן את עבדת בשבי—״
״אימא! תעצרי כאן!״ קטעתי אותה ולקחתי את אסייה לכיוון חדרה.
״זה החדר שלי?...הוא נראה ענק מידי בשביל להיות החדר שלי..״
״טוב, כן..זה החדר שלך אבל לי ולך יש חדר משותף. לפני אה..מה שקרה את ישנת כאן..״ הסברתי לה.
״על פי מה שאמרת לי..אני נחטפתי בדיוק מכאן..מה שקרה לי..קרה כשלקחו אותי מכאן..״ היא החלה לרעוד.
״בסדר, בואי אני אקח אותך לחדר השני ככה תוכלי קצת לנוח, עבר עלייך גם ככה יום ארוך. ואני אגיד ללינה שתביא לנו את התרופות שלך בסדר?״
״למה אתה עושה את כל זה בשבילי?״ שאלה ועצרנו את ההליכה לחדר המשותף.
״למה אתה עוזר לי להזכר?..שכחתי אותך..אתה לא היית מעדיף לנטוש אותי וזהו?״
״אסייה..את לא שכחת אותי..זה פשוט..תקופה כזאת קצרה שאת לא זוכרת אבל לא שכחת..ואני לא אוהב לנטוש אנשים...במיוחד שהמישהי הזאת חשובה לי..״ החזקתי בסנטרה והיא הביטה בי בעיניה הכחולות המשכרות.
״אני מרגישה נורא על זה שאני לא מצליחה..להיזכר..״
״שש..סופה, את לא אשמה. את תיזכרי. אני מבטיח לך.״
״אתה לא כועס?״
לא, אני כאוב. פגוע. אבל לא בגללך לעזאזל.
״לא אסייה, למה שאכעס עלייך? זה..פשוט קצת כואב, אני מודה.״
אמרתי בקול שבור.
״אני מצטערת. אני מצטערת כל כך. גם לי זה כואב. זה שורט אותי בנפש. תאמין לי שאני מנסה—״
קטעתי אותה בנשיקה וטעם הדובדבן כמעט מוטט אותי.
לא יכולתי לשאת את זה יותר.
לא יכולתי לחכות.
להפתעתי, היא לא התנגדה לי.
היא לא נרתעה.
היא נאחזה בזה בדיוק כמוני.
״מאחד עד עשר, עד כמה אני בן אדם נורא?״ שאלה.
״אסייה?..את..נזכרת?..״ לא רציתי לקוות לשווא.
״אני מצטערת תיאו..אני מצטערת כל כך ששכחתי. אני—״
״אסייה, את חזרת אליי. אלוהים, את חזרת אליי. כל כך התגעגעתי אלייך, אני אוהב אותך כל כך.״ נישקתי אותה שוב ותפסתי בשיערה החום והעבה.
״היית חסרה לי..כל כך..זה..פאק. זה כאב לי כל כך סופה.״ המשכתי.
״אני מצטערת, אתה...כועס עלי?..״
״למה שאכעס?״ שאלתי.
״לא יודעת..״
״אני לא כועס אסייה. אני נשבע לך שאני אפילו לא חשבתי על לכעוס עלייך. כי שום דבר ממה שקרה לא באשמתך.״
אסייה:
״מה שקרה..״ נשברתי כשנזכרתי מה קרה לי.
״הם..הם..״
״אני יודע. אני יודע אבל אני נשבע שאת עוד בסדר עכשיו.״ הסתכלתי על ידי השבורה, ואז מיששתי את אפי.
ואז תיאו חיבק אותי חזק.
״את יודעת..שזה נס שאת כאן איתי? את יודעת איזו חזקה את? את יודעת כמה כוח יש בך?״ אמר והפעם אני חיבקתי אותו.
״זה בסדר אסייה, אני מבטיח לך שהכול ישתפר. את תבריאי ותחלימי. גם נפשית. אני אדאג לזה. אני מבטיח לך, סופה.״
״לינה...אני קראתי לה...אוי איזה בושות..״
״היא הבינה. את יכולה לשאול אותה בעצמך.״
״תודה..על הכול.״ אמרתי.
״אסייה, את לא צריכה להודות לי.״
״אבל עדיין—״
״אם את לא רוצה שאכעס עלייך, אל תודי לי. בסדר?״
״בסדר.״ אמרתי וצחקתי.
״פאק..יש לי איזו ישיבה חשובה עכשיו..אסייה, אני אלך לשם רגע ואז אחזור בסדר?״ אמר ונשק למצחי.
נופפתי לו לשלום והלכתי לכיוון לינה.
״אסייה..מזמן לא התראנו..״ גברת לאה עמדה ליד סוף גרם המדרגות.
״גברת לאה..״
״את חתיכת שחקנית! את בכלל לא שכחת אותו נכון? את סתם משחקת בלב המסכן שלו!״ אמרה והחזיקה בידי.
״אני נשבעת שלא—״
״אז איך נזכרת כל כך מהר אה? רק היום חזרת מהבית חולים ופתאום נזכרת. את שקרנית.״
״הרופא אמר—״ רציתי להסביר אך היא כל הזמן קטעה אותי.
״לא אכפת לי מה הוא אמר. קחי. תחתמי על המסמכים האלו.״ אמרה  והושיטה לי ערמת מסמכים.
״מה זה..אילו מסמכי גירושים?״ שאלתי אותה בחשש.
״בהחלט. את תתגרשי מתיאו, שמעת?!״ אמרה בזעם.
״לא,  אני לא מוכנה להתגרש ממנו..אני לא הולכת להתגרש ממנו.״ אמרתי בתוקף.
״אז זהו אסייה, אני לא בדיוק שואלת אותך. כי אם את לא תתגרשי ממנו..תיאו ימות.״ אמרה.
״טוב, גברת לאה..לפי מה שזכור לי את אימא שלו. את לא בדיוק מאיימת עליי כרגע—״
״אני זאת שאהרוג אותו אסייה.״ אמרה וליבי עצר.
״את לא מסוגלת לזה...״ אמרתי.
״הו באמת אסייה? אז מה אם אגיד לך שאני זאת שגרמה לתאונה שבה אבא של תיאו מת?..״ אמרה והתאבנתי.
״אז אני בהחלט מסוגלת להרוג את תיאו.״ המשיכה.
״לא, תהרגי אותי...אבל לא את תיאו..לא מגיע לו.״
״תתגרשי ממנו ותלכי מכאן. תחתמי על המסמכים האלו ולכי.״ אמרה ועיניי שמעו.
״אבל איך אימא מסוגלת לעשות דבר כזה?..״ שאלתי בכאב והיא התחילה לצחוק.
‏״אז כאן ‏את טועה אסייה. תיאו ונוויה לא באמת הילדים שלי.
אני רק גידלתי אותם אחרי שאימם נטשה אותם ואת אביהם כשהיו קטנים. תיאו היה בן עשר, נוויה הייתה רק תינוקת קטנה.
בגלל שתיאו היה יחסית בוגר, אז הבאתי לו תרופה קטנה שתעזור לי לשכנע אותו שאני האימא האמיתית שלו.
תיאו ונוויה לא הילדים שלי ולא אכפתי לי אם ימותו. אבל את יודעת מי כן?״ אמרה.
״מי?..״ שאלתי בחשש.
״דליילה היא הבת שלי. ואני רוצה שהיא תחזור לכאן.״
ליבי עצר.
מתקשה כרגע לקבל את כל המידע הזה.
אוי אלוהים..הלוואי שזה יהיה סיוט..שזה יהיה סיוט..
״אז בגלל זה את רוצה שאתגרש ממנו...״ לחשתי בכאב.
״אם את לא, תיאו ימות בזרועותייך אסייה. תבחרי. את או הוא?״
הוא.
הוא בכל כך הרבה מובנים.
לא מגיע לו למות.
״הוא...״ לחשתי והיא חייכה חיוך שטני.
היא הושיטה לי עט, ואת המסמכי גירושים.
חתמתי עליהם ודמעותיי קישטו את הנייר.
״את תקבלי כסף בשביל ללכת מכאן.״ אמרה והלכה.
אלוהים יודע שלא רציתי.
אני יודעת שלא רציתי.
השאלה היא...האם תיאו ידע שלא רציתי?
לאה יצאה מתווך הראיה שלי והמשכתי לבכות.
מה אני אמורה להגיד לו? אני גם לא יכולה להגיד לו כלום.
היא תהרוג אותו במידה ואגיד משהו.
אם אני רוצה שתיאו יחיה, אני צריכה ללכת.
״אסייה? מה קרה?״ פתאום לינה באה אליי ושאלה.
״אני לא יכולה כאן...לדבר..״ לחשתי לה.
״הו אז בואי איתי..״ הלכנו לייד המטבח וסיפרתי לה הכול.
*********
״אז את הולכת להתגרש ממנו?״ שאלה.
״אין לי ברירה אחרת.״
״ואם אני אספר לתיאו?״ שאלה.
״לא, תשבעי לי שאת לא תספרי לו..הוא..הוא..״
״בסדר ילדתי, אני לא אספר.״
״תבטיחי לי.״
״בסדר אסייה, אני נשבעת לך שאני לא אספר. בעוד כמה זמן המשפט?״
״מחרותיים..״ לחשתי והיא חיבקה אותי.
״יהיה בסדר..הוא ידע..תיאו הוא חכם. הוא ידע שמשהו לא טוב.״
ואני מקווה שמה שהיא אומרת זה נכון.