החלק שלי בך

פרק 15

אסייה:
״אני הולך להכין לך לאכול עד שתרגעי. כי אי אפשר לדבר איתך ואת לא מבינה-״
״אתה לא מבין.״ עניתי.
״מה שתגידי. בכל מקרה תישארי כאן כי אין לך משהו יותר טוב לעשות.״
עברו יומיים מאז שעמית חטף אותי. זה נחשב חטיפה לא? כי לא רציתי לבוא איתו הרי.
במשך היומיים האלו בקושי אכלתי, והתקווה דעכה.
יצאתי למרפסת וראיתי מכונית מוכרת מתקרבת.
הוא כאן? הוא מצא אותי?
אך מסתבר שזאת סתם הייתה מכונית דומה.
אולי הוא לא הבין.
אולי הוא לא מצליח לדעת איפה אני..
אולי..לא. אין מצב.
הכול אולי. שום דבר לא וודאי.
נעלתי את דלת המרפסת הקטנה, והתקרבתי אל המעקה.
אני חייבת לצאת מכאן למען בריאותי הנפשית, כי אם לא, כנראה ארצח את אחי.
ועברו רק יומיים.
״אסייה! אסייה תפתחי!״ פתאום עמית צעק והתקרבתי עוד יותר אל המעקה.
״את לא תעזי לעשות את זה!״
לחשוב שעברו רק יומיים..
אין לי כוחות.
במשך היומיים האלו סבלתי מספיק מהטפת מוסר מהכי על זה שמה שעשיתי לא אולם כדי להשיג כסף.
מה שיגיד.
הוא בכלל לא מבין.
הוצאתי רגל אחת ושמעתי את עמית צורח.
״את לא תעזי!״ ניסה לשבור את הדלת.
ופתאום..התקווה חזרה..כשראיתי שובל של מכוניות שחורות עוצרות ליד הבניין וגבר בעל פוני שחור ומתולתל יוצא משם ולידו קבוצה ענקית של שומרים.
האם עכשיו אני אקפוץ?
לא, עכשיו בטוח לא.
בכל מקרה לא מול תיאו, לא כמו נוויה. אני אזכיר לו אותה.
עמית הצליח לשבור את דלת המרפסת והתקרב אליי ותיאו לא הסיר את מבטו ממני.
״מה את חושבת שאת עושה?!״ עמית תפס בידי אך התחלתי להילחם איתו.
בדלת נשמעו דפיקות, וניסיונות לפריצה, בטוח השומרים של תיאו.
״תוריד את הפאקינג ידיים שלך ממנה עכשיו!״ תיאו צרח מלמטה.
בזמן שאני, עדיין נלחמתי עם עמית.
ואז קול יריה נשמעה לכיווננו.
תיאו:
שלחתי שומרים לכיוון דלת הבית כדי שיפרצו אותה ביריה, לא אני.
כי לא רציתי להסיר את מבטי מאסייה שכל רגע יכלה לצנוח למטה בגלל עמית.
הבית לא היה גבוה במיוחד, אבל בהחלט נפילה מאותה מרפסת יכולה להזיק.
״תוריד את הפאקינג ידיים שלך ממנה עכשיו!״ צרחתי וכיוונתי את האקדח לאוויר כדי להרתיע אותו, ויריתי לשמיים.
לא עברה שנייה ופתאום עמית הפסיק להילחם עם אסייה כשהבין מה עשה.
הוא דחף אותה.
הוא נבהל בגלל היריה ודחף אותה תוך כדי שניסה למנוע ממנה.
אסייה לא התכוונה לקפוץ, אני בטוח שהיא עשתה את זה רק כדי להתחמק ממנו, אבל אלוהים.
רצתי כדי לתפוס את אסייה לפני שתגיע למטה ותשבור משהו.
או יותר גרוע.
מה עבר עליי באותו הרגע.
זה הכל כל כך איטי. הכל כל כך לאט.
״תפסתי אותך.״ אמרתי וערסלתי אותה בזרועותיי.
״אני איתך אסייה. את בטוחה עכשיו.״ היא עוד לא פתחה את עיניה.
״אני לא חולמת נכון? לא מתתי?״ שאלה.
״לא את לא מתת. אני מבטיח לך שאת לא יכולה ללכת ממני בכזאת קלות.״
״למה לקח לך כל כך הרבה זמן?״ שאלה ודמעות הצטברו בעיניה.
״זה אומנם יומיים, אבל..״ המשיכה וגימגמה.
״זה כי החלפת תיק מסתבר. היה לך איתורון בתיק שיכול היה לעזור לי להגיע אלייך במהרה אך החלפת תיק.״ הסברתי לה.
״תודה..״ לחשה.
״אין לך על מה להודות לי.״ ואז השומרים יצאו כשהן מחזיקים את עמית ופניו חבולות.
״אתה לא הולך לצאת מזה בקלות.״ התקרבתי אליו לאחר שהעמדתי את אסייה.
״לא! תיאו, אל תעשה לו כלום..בבקשה.״ אסייה עצרה בעדי.
״בגללו את כמעט מתת הרגע.״
המראה של אסייה צונחת עבר שוב בראשי.
אלוהים, זה מזעזע.
ואם לא הייתי מגיע בזמן?..
״אני יודעת תיאו, אני יודעת.. אבל..פשוט תן לו ללכת. הוא לא שווה את המאמץ שלך. וחוץ מזה, בשבילי אל תעשה את זה. אני לא מגנה עליו או משהו..אבל..״
היא לא מסוגלת לראות מישהו סובל אחרי שהיא סבלה.
גם אחרי איך שהוא התייחס אליה היא עדיין מוכנה לוותר לו.
היא לא תפגע בו.
״בסדר. בתנאי אחד.״ הסכמתי למרות שרציתי להרוג את הנבלה.
״אתה לא תעז לנשום את אותו האוויר שהיא נושמת הבנת?״ אמרתי ולבסוף השארנו אותו שם ונסענו.
״את בסדר?״ שאלתי את אסייה.
״כן..אני חושבת שכן..״ ענתה.
״כדי שתעלי עכשיו לנוח, אני גם אקרא לרופאה שתבוא לבדוק אותך-״
״אני באמת בסדר תיאו, אני לא צריכה שום רופאה.
לינה חזרה?״ שאלה וקטעה אותי.
״כן, היא חזרה. אבל לינה לא פסיכולוגית אסייה, אני באמת חושב שכדי שאולי תנסי ללכת לפסיכולוגית. את יודעת-״
שוב קטעה אותי.
״תיאו, אני לא משוגעת אני באמת בסדר. לא נפגעתי ממנו.״
פיזית לא. אבל נפשית, היא נפגעה מכולם..ופיזית גם מכמה אנשים.
״זה לא קשור אליו, זה קשור להכול. עדיף שתדברי עם פסיכולוגית שתוכלי לדבר איתה ולהתייעץ. כמובן רק אם תרצי, אבל אני חושב שזה מאוד יכול לעזור לך ולהועיל לך אסייה. ואם תלכי לפסיכולוגית, זה לא אומר שהשתגעת. זה אומר שמצאת את המקום לדבר על הכול ולהתמודד. גם אם זה לא יהיה פשוט בהתחלה.״
״לפסיכולוגית אין מחק תיאו. אני לא חושבת שהיא תוכל לעזור לי.״ אמרה.
״זה בסדר אם את לא רוצה את זה כרגע. את לא חייבת להחליט עכשיו. פשוט אני חושב שזה כדי..עם כל מה שאת עוברת כרגע..״
״אני רואה שהגענו תיאו. אפשר להפסיק לדבר על זה? אני ממש עייפה ואין לי כוח עכשיו לעוד דברים.״
״כן. בטח.״ כיבדתי את הבקשה שלה.
המזל הוא שדליילה עזבה כי הגירושים היו מלפניי יומיים.
ככה שיהיה שקט מצד אחד.
״איפה לעזאזל היית?!״ אימי פתאום באה אליי בזמן שאסייה נכנסה למטבח.
״לא עניינך.״ באתי להמשיך ללכת.
״זה בהחלט ענייני. החתונה שלך בשבוע הבא.״
שיט.
החתונה.
ועדיין לא דיברתי על זה עם אסייה..
היום אני לא אוכל לדבר איתה על זה אחרי מה שעברה.
״אני יודע. אסייה מעודכנת.״ אימי הופתעה ואני נדהמתי מאיך השקר עבר חלק כל כך.
״מעולה.״ אמרה והלכתי.
אסייה:
״אני לא יודעת אם ללכת לפסיכולוגית הזאת לינה, אני לא יודעת בכלל מה אני עושה עם עצמי.״
״אז בגלל זה אני חושבת שזאת סיבה טובה ללכת אליה ילדתי.״ אמרה וחיבקה אותי.
״את יודעת..בחיים לא ראיתי את תיאו ככה..מודאג בגלל מישהי. זאת תמיד הייתה רק דליילה, שלה..הוא לא בדיוק דאג.״
״מה את אומרת לי כאן בעצם?״
״שאם הוא מנסה להתקרב אלייך, תני לו. אם הוא מנסה לעזור לך, תני לו. אל תחסמי אותו ממך. ובמיוחד אם הוא דאג לך ככה..תנסי לשמור על זה, מבינה? כי זה לא משהו שיחזור.״ החזיקה בידי ואז הלכה לכיוון המקרר.
״ונראה שצריך לעשות שוב קניות. את רוצה לבוא איתי אסייה?״
״כן בטח״ עניתי ונעלתי את נעליי בחזרה.
״אה שכחתי לספר לך אסייה, אבל בחדר שלך ושל תיאו מחכים זרים של גיבסניות.״ אמרה בחיוך.
״מה? מאיפה?״ צחקתי.
״תיאו סיפר לי שהשארת את הזר שקנית בחנות, אז הוא די רצה לפצות אותך.״ אמרה וצחקה.
״יאמר לזכותו שזה ממש חמוד. אשמח אם תשאילי לי כמה״ המשיכה לצחוק.
״קניתי את הזר ההוא בשבילי ובשבילך, עכשיו תהיה לי ולך אספקה מכובדת ככה שלא נצטרך ללכת לחנות של הדר בשבוע הקרוב.״
ואז קלטתי מה היא אמרה.
״ החדר שלי ושל תיאו?״ שאלתי.
״כבר חשבתי שלא תשימי לב. ביומיים יכולים להשתנות הרבה דברים, גם המיקום של החדר שלך.״
הו אלוהים.
״באמת? אנחנו..באמת עכשיו? אבל איך..מתי?..״ גמגמתי.
״אני חושבת שהתשובה הפשוטה לכך היא שזה פשוט תיאו.
זה אחד הדברים הכי אופייניים שלו. שינויים וסדר. משהו שעוד לא הבנתי איך הולך ביחד, אבל בזכותו זה נראה הגיוני בהחלט.״