החלק שלי בך

אפילוג

אסייה:
אני ותיאו נסענו לחופשה. שמונה חודשים עברו מאז שהתחתנו, ותשעה חודשים מאז שגילינו שאני בהריון. חודש אחרי החתונה גילינו זאת.
עכשיו אנחנו גרים באחוזה משלנו. באחוזה מסודרת ויפה וגדולה.
מאיפה להתחיל בכלל?
לאה נכנסה לכלא בעקבות ניסיון לרצח ודליילה נכנסה למוסד טיפולי.
לוסי ורוי מאורסים, וחברת ההחזקות של רפאל נפלה בעקבות הונאות ואיומים ושוחד.
כל העובדים עברו אלינו לאחוזה החדשה.
ולגבי סבתו של תיאו, היא גילתה את האמת דרך תיאו, שסיפר לה וכרגע היא גרה איתנו באחוזה.
אימו של תיאו...ניסינו, באמת שכן. הוא ניסה והיא אפילו גרה איתנו לתקופה עד שזה פשוט לא התאים לה, היא שנאה אותי בגלל שלטענתה , אני מזכירה לה את לאה. ותיאו ניסה המון פעמים לשכנע אותה ולהעמיד אותה במקום, אבל זה לא עבד, ולכן היא כרגע שוהה בביתה עם רופאה ופסיכולוגית צמודות.
״אז? מתי הגברת הקטנה והחולת שוקולד שלי מתכוונת לצאת?״ תיאו שאל.
״אני לא יודעת, היא יכולה כל רגע—״ קטעתי את דברי כשכאב חד תפס אותי.
״אסייה? מה קרה?״
״תיאו, תיסע לבית חולים!״
״אלוהים זה קורה?!״ התלהב.
״כן, כן, רק תיסע בבקשה..״
״אני עומד להיות אבא!״ נסע מהר והגענו תוך דקות ספורות אל בית החולים.
״זה כואב.״
״אני יודע אסייה, עוד מעט זה יעלם.״
״תחשבי על זה שהולכת להיות לנו סופה קטנה עוד מעט.״ המשיך לעודד אותי.
״אין מצב! תמצא לה שם אחר. שלא תהיה כמוני.״ אמרתי בלחץ והתנשפתי.
״אני דווקא חושב ש—״
״תיאו!״ צעקתי בכאב.
״אוקיי אנחנו ניקח אותה מכאן, אדוני תחכה בחוץ אנחנו כבר נקרא לך.״ אחת הרופאות אמרה לתיאו ולקחה אותי בכיסא גלגלים.
״אוקיי גברתי, אנחנו נטפל בך. פשוט תנשמי, בסדר?״ אמרה ושכבתי על מיטה ותיאו נכנס.
״תנשמי, תנשמי אני איתך אסייה.״ אמר ולחץ את ידי.
״אני...אני...״ גמגמתי.
״עוד קצת. את יכולה. אני יודע. את חזקה יותר ממה שאת חושבת.״ המשיך, אבל זה כאב. הכול כאב.
״את מעולה, תמשיכי ככה!״ המיילדת אמרה.
וברגע, כל הכאב הפסיק כשקול בכי של תינוק נשמע.
״זהו זה. זה נגמר.״ לחשתי לעצמי והביאו לידי את הילדה שלי.
שלי ושל תיאו.
תיאו:
כעבור כמה שעות, אסייה שכבה במיטתה בבית החולים והחזיקה את הבת שלנו.
היא מאוד מזכירה אותה.
כל כך עדינה שאני מפחד לגעת בה.
״תחזיק אותה גם אתה, אבא.״ אסייה גיחכה והושיטה לי את בתנו.
״שלום לך, סופה קטנה.״
״תיאו, אל תקרא לה ככה. אמרתי לך שאני לא רוצה שהיא תהיה כמוני.״
״למה? אני מאוד רוצה שהיא תהיה כמוך. חזקה, חכמה, לוחמת..ועוד מלא תכונות שאני מקווה שהיא ירשה ממך.״ אמרצי ונישקתי את מצחה של אסייה.
״אתה חושב שזה שעכשיו יש לנו תינוקת משלנו, זה לא ישנה את ההרגשה והיחס שלנו כלפי דורוק נכון? אני ממש מפחדת.״
דורוק, הוא ילד בן שלוש שאימצנו לפני הלידה.
הוא גם חווה אלימות, ואימצנו אותו דרך אותה עמותה שאנחנו פתחנו, עמותת ליילה—עמותה למען אותם ילדים שחוו אלימות או חווים, עמותה לילדים יתומים שרק רוצים משפחה.
אסייה התעקשה שזה יהיה הנושא, כי היא גם הייתה ילדה כזאת.
״לא. ממש ממש לא. הם לא ישתנו, הוא הבן שלנו לכל דבר והוא יגדל בתור ביולוגי ואף פעם לא נגרום לו להרגיש שונה או לא שייך. ואין לך מה לפחד, את כבר אימא שכל אחד היה רוצה.״
״אתה יודע, אז צריך כבר לתת לאחותו שם, וכבר חשבנו על שם, מה אתה אומר? שנקרא לה בשם ההוא?״
״כן, אבל אני רוצה ששמה השני יהיה לינה או לין, את יודעת בשביל אותה דמות שהייתה אימא לשנינו.״
״אז שלום לך, ליילה לינה אבן-חן.״ אסייה אמרה והושטתי את ליילה אליה.
״שלום לסופה הקטנה שלנו.״
כעבור חמש שנים—
אסייה:
״ולכן, אני דורשת שמרשתי תקבל את כל הפיצויים שמגיעים לה.״ אמרתי בבית המשפט כדי לזכות במשפט של הלקוחה שלי, דנה.
״אוקיי.״ אמר השופט ונעמד וכולם עמדו אחריו.
״לאור הראיות שהוצגו בפני, ולאור כל הטיעונים שהוצגו לפני, בית המשפט קבע שהתובעת— הגברת דנה לוין, תתגרש
מהנתבע— מר דניאל לוין ותזוכה בפיצוי כספי.״ אמר השופט ויצא מאולם בית המשפט ודנה ישר חיבקה אותי.
״אסייה, תודה רבה לך! הגשמת לי חלום! שחררת אותי, אני לא אצטרך לפחד יותר.״ אמרה וחיבקה אותי.
היא עברה אלימות קשה מבן זוגה.
״עכשיו, תטפלי בעצמך ותתעסקי בעצמך, בסדר?״ אמרתי לה.
״כן, ברור.״
״אז ניפגש בהמשך.״
״בסדר...אסייה?״ היא אמרה ובעינייה דמעות.
״כן? הכול טוב?״ שאלתי.
״כן...אני פשוט רציתי להגיד לך שאני מצטערת..״
״מה? על מה את מדברת?״ שאלתי.
״לא קוראים לי דנה..בת דוד קטנה שלי.״ הוכתי בהלם. זה לא יכול להיות.
״טליה?״ קראתי והיא חייכה וחיבקה אותי.
״אני כל כך מצטערת! על הכול!״ החלה לבכות.
״זה בסדר, אני שמחה שעברת את זה וזה מאחורייך.״ אמרתי וליטפתי את גבה. ״למדתי מהטובה ביותר.״ אמרה בחיוך.
״אני מעריצה אותך. את לא יודעת כמה.״ אמרה לבסוף.
***
״גברת עורכת דין, אני צריך פיצוי כספי על שני הילדים האלו. תוכלי לעזור לי?״ פתאום תיאו צעק מאחורי.
״אם כבר, אני אבקש עליך פיצוי כספי.״ אמרתי וליטפתי את פניה של ליילה שישבה על כתפיו ונישקתי את לחיו של דורוק.
״אימא! אבא אומר שהוא רוצה ללכת ל—״
״דורוק! שש..אל תגלה לה את ההפתעה.״ תיאו קטע אותו וקרץ לו ודורוק גיחך.
״מה אתם עושים פה?״ שאלתי בחיוך.
״טוב, הבן היקר שלנו כבר גילה. אנחנו באנו לקחת אותך למסעדה איתנו.״
״או לסרט!״ ליילה התפרצה.
״או לסרט, כן. או שחשבנו גם על פיקניק בגינה.״
״אני בעד פיקניק בגינה ואז סרט.״ אמר דורוק.
״אז מה הרוב קובע?״ שאל תיאו.
״גינה! גינה!״ ליילה התלהבה.
״אם כך אבא, כולנו הולכים לפיקניק.״ אמר דורוק ונכנסנו כולנו לאוטו.
תיאו:
״דודה לוסי! דוד רוי!״ דורוק וליילה צעקו ורצו אליהם כשהגענו לגינה.
״שלום ילד.״ אמר רוי והרים את דורוק, ולוסי חיבקה את ליילה.
״לוסי, תזהרי על הילד.״ רוי אמר והצביע על בטנה ההריונית.
״אויש רוי, ליילה ודורוק הם כמו הילדים שלי בעצמם. אז אני דואגת גם להם.״
״ממש נעלבתי אימא.״ אמר בנם בן הארבע, ליר.
״ילד, בוא לכאן ותן חיבוק לדוד שלך.״ אמרתי והוא רץ אליי.
״אתה כמו אבא שלי ודודה אסייה כמו אימא, נכון?״ שאל וצחקנו.
״טוב, אין על אימא ואבא ואף אחד לא יחליף אותם ואף אחד גם לא יכול לקחת את המקום שלך אצל אימא ואבא שלך.״ אמרתי והורדתי אותו ואז הילדים הלכו לשחק.
״וואו, אני ממש צמאה. אתה בא לקנות שתייה, רוי?״ לוסי אמרה והיא ורוי הלכו לעבר המכולת הסמוכה.
״אי פעם חשבת על הרגע הזה? חשבת שככה נהיה? שזה מה שיהיה בסוף?״ שאלה והניחה את ראשה על כתפי.
״תמיד האמנתי שככה נהיה. אבל זה עוד לא הסוף שלנו, סופה, זאת רק ההתחלה של הסיפור שלנו.״
״למה בכלל התאהבת בי?״ שאלה וליטפתי את פניה.
״כי כשראיתי אותך לראשונה אסייה, מצאתי את החלק שלי בך. ראיתי את עצמי בך. ובגלל זה התאהבתי בך, בגלל זה ועוד מלא סיבות שגדולות יותר מכמות גרגירי החול בכל העולם, אני התאהבתי בך ואני אוהב אותך.״ אמרתי ונישקתי את שפתיה.
״אתה אומר לי, כשראית אותי לראשונה, מצאת את החלק שלך בי, אבל למעשה, אני מצאתי את החלק שלי בך.״
~הסוף~