החלק שלי בך

פרק 26

כעבור שנה~
אסייה:
״טוב, אז שוב אני מזכיר, אנחנו נמצאים כאן לכמה שבועות בלבד.
יש סיכוי שזה ייתארך לכמה חודשים. פשוט, פתיחת המשרד
זה תהליך לא קל, כי זה חברת החזקות וזה סניף חדש. אז תהיה כאן עבודה.״ רפאל, הבוס שלי הסביר לכלל העובדים כשנחתנו בשדה התעופה בארץ.
לא ייאמן שעברה שנה מאז הפעם האחרונה שהייתי פה.
״אסייה, בתור המזכירה האישית שלי את תוכלי לעבוד במשרד של הבית שקניתי כאן בסדר?״ פנה אליי אישית עכשיו.
״כן, בטח. אין בעיה.״ כל העובדים נכנסו ללימוזינה הגדולה וגם אני.
אני כאן. אחרי כל הזמן הזה..הכול השתנה.
מבחינתי לפחות.
זה די מוזר להיות כאן.
כשעזבתי, לא ידעתי מה אני הולכת לעשות עם עצמי, ואז כשהגעתי לניו-יורק, במלון שהייתי שם, הכרתי מישהי בשם לוסי,שכיום היא עובדת איתי והיא חברה שלי, והיא בעצם זאת שעזרה לי למצוא את העבודה הזאת.
וכן, מפה לשם..אני כאן.
״זאת הולכת להיות קומת העסקים שלנו. קומת המשרדים הראשיים. כרגע אתם משוחררים, ומחר נתחיל את העבודה של הסידור. יום טוב.״ רפאל אמר ושיחרר אותנו.
״אה אסייה.״ עצר אותי.
״תוכלי להגיע מחר יותר מוקדם? אני אשמח לעזרה שלך.״ שאל.
״כן, בטח.״ עניתי בחיוך.
״יופי. תודה רבה לך.״ אמר ויצאתי מהמשרד.
״נו? אז את באה לקפה?״ לוסי שאלה ושיערה הבלונדיני עף ברוח.
״אולי אחר כך, יש איזה מקום שאני צריכה לעבור בו קודם.״ הסברתי.
״איזה מין מקום?״ שאלה בחיוך.
״אה...משהו..שקשור למשפחה שלי..הרבה זמן לא ראיתי אותם.״
השקר יצא לי בקלות.
״אה יופי, אז נהיה בקשר וניפגש אחר כך. בסדר?״ אמרה ונפרדנו.
תיאו:
אני מזועזע.
לינה ידעה את הסיבה האמיתית לעזיבה ולגירושים שלי עם אסייה כל הזמן.
ואני שאלתי.
והיא שיקרה לי.
״תיאו..בן..לא נשאר לי עוד הרבה זמן אתה יודע..בגלל זה סיפרתי לך את זה...תחזיר את אסייה..אני רוצה לראות אותה לפני שאני עוזבת..״ לינה אמרה בדמעות.
אתמול גילינו שהיא חולה במחלה סופנית, ושלא נותר לה עוד הרבה זמן.
עברנו לאחוזה גדולה יותר עם אימי..ועכשיו יש כלל משרתות באחוזה.
״למה לא סיפרת לי לפני? אה? למה נתת לה בכלל הזדמנות ללכת?!״ התעצבנתי כבר.
כל השנה הזאת, סבלתי מכאבים.
הצטערתי על העזיבה של אסייה.
הצטערתי והתפרקתי.
היא חסרה לי.
ואם לינה לא הייתה מגלה שהיא חולה במחלה הסופנית הזאת, לא הייתי יודע מכלום.
״היא השביעה אותי תיאו! היא הכריחה אותי..״
״את אימא שלה לא? את היית יכולה לשכנע אותה לינה.״
״היא לא הייתה מוכנה לשמוע! היא לא הייתה מוכנה להקשיב! וחוץ מזה, היא עדיין לא יודעת זאת..היא עדיין לא יודעת את זה שאני אימא שלה ובגלל זה אני רוצה שתמצא אותה לפני שאמות. אני..אני רוצה לספר לה..ולהסביר את עצמי..״
ואני רוצה להתנצל בפניה על זה שלא הייתה לי סבלנות לחכות עד שהיא תסביר.
אוי אלוהים..איזה דפוק.
״אני יודע איפה היא.״ אמרתי בפשטות.
״מה? איך?״ לינה שאלה בפליאה.
״הלב שלי לא נתן לי פשוט לשחרר ממנה. אז עקבתי אחריה.
כל הזמן הזה. היא בכלל לא בארץ.״
״אתה ידעת איפה היא כל הזמן הזה ולא חשבת לטוס אליה?״ שאלה.
״חשבתי הרבה פעמים ואלוהים עד לכך, אבל גם חשבתי על זה שגם אני פגוע לעזאזל. ושהיא רק תתרחק ממני וזה לא יעזור.
אז העדפתי לשמור מרחק כרגע. וחוץ מזה, עדיין קשה לי לעכל את כל מה שסיפרת לי הרגע. שאימי לקחה כסף מחשבון הבנק שלי והביאה לאסייה אותו כדי שתטוס.״
אסייה טסה בשביל שאני לא אמות.
בשביל שאימי לא תהרוג אותי..על פי מה שלינה סיפרה.
אימי לא יודעת שאני יודע שהיא איימה על אסייה ובגלל זה אסייה עזבה.
אני לא מתכנן לשתוק על זה.
״תחפש אותה תיאו...לא רק בשבילי אלא גם בשבילך. שנה שאתה הולך כמו מומיה. ואני עדה לזה. לא משנה שהעושר שלך הלך וגדל, אתה עדיין לא מאושר בלעדיה. תחפש אותה גם בשבילך.״
״בסדר לינה. תני לי רגע לעכל את זה שהיא הלכה בשביל שאני לא אמות וכל חיי גדלתי עם מישהי שרצתה להרוג אותי.״
״תיאו...זה לא בהכרח—״
״תני לי רגע לבד לינה.״ אמרתי ויצאתי מהחדר.
אלוהים.
מה הולך כאן?
״מה רוי?״ שאלתי כשהתקשר.
״תיאו...אסייה חזרה לארץ.״ אמר וליבי עצר.
״מה? מתי?״ שאלתי.
״היום בבוקר. היא כרגע בדרכה לאיזה מקום לא ידוע. לשלוח לך מיקום?״ שאל.
״כן. תשלח.״
חיכיתי לזה שנה.
לרגע הנכון לפגוש אותה.
לרגע שאהיה מוכן ועכשיו...אני הולך להילחם עליה בכל מחיר.
גם במחיר חיי.
רוי שלח לי את המיקום ונכנסתי לאוטו במהרה.
הלב שלי דוהר בחוזקה.
והוא לא נח.
**********
ראיתי אותה.
זאת היא.
בעלת ג׳קט עור שחור ומבריק עם חולצה לבנה וג׳ינס שחור.
ושיער חום גלי.
היא לא הייתה דומה לעצמה.
היא הייתה יותר בוגרת ויפייפיה ממה שזכרתי.
״אסייה..״ לחשתי כשראיתי אותה עומדת לייד החומה שמפרידה בינה לבין הנהר מתחת לגשר שעמדנו עליו.
הלב שלי הלם בחוזקה.
זאת היא.
זאת באמת היא.
התקרבתי עוד קצת, כשמרחק קטן מפריד בנינו.
היא הסתובבה, והביטה אליי.
אוי אלוהים...
העיניים הכחולות האלו שתמיד טבעתי בהן.
עיניי הסופה שלי.
היא כאן.
״אסייה..״ לחשתי בשנית כשהביטה בי.
היא הביטה בי בכאב.
מבט שתמיד קרע אותי.
״תי..תיאו?״ שאלה.
״את כאן. את חזרת.״ אמרתי בהתלהבות.
״לא...לא להרבה זמן.״ אמרה והביטה אל הנהר.
״אם את חושבת לעשות את מה שאני חושב..אל תעשי את זה..״ אמרתי והמשכתי והתקרבתי.
״הטבעת נישואים שלי שם. אני הישנה שם. באתי רק..להיזכר תיאו.״ אמרה והביטה אל הנהר.
נרגעתי.
ואז לקחתי את הטבעת נישואים שלי, וזרקתי אותה לנהר.
״הטבעת..שמרת אותה עד עכשיו..?״ שאלה בהלם.
״היא הייתה חשובה לי מידי. היא עזרה לי לזכור מישהי מיוחדת מידי..״
״ועכשיו?״
״את כאן. אני לא צריך את זה יותר.״ אמרתי בביטחון והיא התרחקה ממני.
״אנחנו...אנחנו לא יכולים..תיאו.״ אמרה.
״אסייה, אני יודע הכול. על זה שאימי איימה עלייך, הכול.״ הרגעתי אותה.
״מתי גילית את זה?״ שאלה בהפתעה.
״אתמול...לינה סיפרה לי..״ לחשתי.
״אני השבעתי אותה..״ לחשה.
״ואני נשבעתי לתת לה לראות אותך לפני שהיא הולכת אסייה.״ אמרתי ודמעה ירדה מעינייה של אסייה.
היא נראית חזקה יותר אך היא עדיין שבורה.
״למה אתה מתכוון...הולכת?..״
״היא גוססת אסייה. אני מצטער. אבל יש לה משהו חשוב מאוד לספר לך...עזבי אותנו..יש לה משהו שהיא צריכה להגיד לך.״
״ומה זה בדיוק?״
״תשאלי אותה. בבקשה, לא נשאר לה הרבה זמן אסייה. היא מחכה רק לך..״
לא עשיתי את זה בשביל לינה.
עשיתי את זה בשביל אסייה.
״למה את כל הזמן מסתכלת לגשר הזה?״ שאלתי.
״לא יודעת, חשבתי אולי לקפוץ לשחייה.״
״אם תקפצי אסייה, אני אתפוס אותך.״
״ואם לא?״ התגרתה בי.
״אני אקפוץ איתך.״ אמרתי והבטתי בעיניה.
״אסייה...את חזרת.״ המשכתי והבטתי בפניה שסירבו להביט בעיניי הפעם.
״זאת רק נסיעת עסקים. עוד כמה חודשים אני חוזרת לניו-יורק.״ אמרה באדישות.
״תחזרי אליי. בבקשה אסייה..״ התחננתי.
״אני כמו דליילה, זוכר? אני כלום בשבילך. וחוץ מזה, אני פגעתי בך תיאו. אנחנו לא יכולים להיות ביחד.״ אמרה.
״אסייה, אני יודע. על הכול. למה היית צריכה לעזוב, ולמה..רק אתמול גיליתי את זה. אני כל כך מצטער אסייה. אני מצטער שהייתי חסר סבלנות. אני—״
״ניסיתי רק להגן עלייך תיאו! שברת לי את הלב.״ התפרצה בדמעות.
״אני יודע, גם הלב שלי נשבר. אבל תקשיבי, אנחנו יכולים להתחיל מחדש..אנחנו—״
״לא תיאו, אני לא מוכנה לקחת שום סיכון. נפגעתי מספיק.״ אמרה בכאב.
״אני אבוא איתך עכשיו רק ללינה, ומשם דרכינו נפרדות. אין יותר אנחנו תיאו. אני רוצה להישאר הגרסה היותר טובה של עצמי.״
אסייה:
״אבל אסייה..רואים אצלך בעיניים שאת לא בסדר. אני בעצמי צריך אותך.״
תיאו כאן.
הוא נהיה חתיך יותר, מטופח יותר, שרירי יותר וגם כתפיו נהיו רחבות יותר ובכללי כל גופו.
אך הוא בעצמו נראה לא בסדר.
והוא צדק.
גם אני עדיין הייתי לא בסדר.
עדיין התעוררתי מסיוטים.
״לא..אתה תסתדר.״ עניתי ורגשות אשמה הציפו אותי.
אנוכיות בעיקר.
כפיות טובה גם בניהן.
״אני אבוא איתך עכשיו רק ללינה..ונפרד יפה הפעם. כי לינה חשובה לי. ואני מכבדת אותה אחרי כל מה שעשתה בשבילי..״ אמרתי והתקדמנו לרכבו.
לינה גוססת.
היא עומדת...
לא..
היא הייתה כמו אימא בשבילי בשנה ההיא.
זה כואב.
וזה שורט.
לפי הרכב, יכולתי לדעת שגם תיאו נהיה עשיר יותר ממה שהיה.
כששנינו התיישבנו, והוא התחיל לנסוע, הוא הסתכל עליי מידי פעם.
על בגדיי החדשים.
על פניי המאופרות.
״את..השתנית.״ לחש.
״אני עדיין זוכרת את הכול אבל..אפילו את הכאב של הפעם האחרונה שראיתי אותך.״
״אני מצטער כל כך על כל מה שאמרתי.״
״גם אני מצטערת על זה שגילית איזו נחש לאה.״
״אימא שלי את מתכוונת...״
״כן..אימא שלך היא חתיכת נחש..״
אז לינה לא סיפרה לו את החלק הזה שהיא לא אימו?
אוי לא.
זה לא טוב בכלל.