החלק שלי בך

פרק 27

אסייה:
״אז..איפה את ישנה בזמן הזה?״ שאל.
״במלון.״ עניתי באדישות.
״אמרת מקודם שזאת נסיעת עסקים. איזו מין נסיעה?״
״אני עובדת בתור מזכירה, תיאו. אם לא הייתי בעבודה הזאת, לא הייתי באה לכאן בכלל.״ הסברתי.
״של מי את מזכירה?״
״מישהו בשם רפאל בייקרי, ויש לו חברת החזקות עכשיו והוא פותח גם בארץ סניף. מכיר?״
זאת הייתה שיחה של סתם, לבדוק את השטח.
״רגע, בייקרי החזקות? את עובדת שם?״
״אז אני רואה שאתה מכיר...כדי לי לדעת איך?״
״לא כדי לך לדעת אם את רוצה שהבוס שלך יישאר אדם טוב בעינייך.״ אמר והביט בי.
״אז אתה עדיין בעסקים האלו של האירגון? טוב לדעת.״
״לא הוא לא קשור לאירגון. אסייה, למה את כל כך כועסת עליי?״
לא כעסתי. לא עליו לפחות.
על ׳אימא שלו׳.
כן, בהחלט הרגשתי אשמה.
כי לא כעסתי עליו, פשוט..גם הכול השתנה.
ויש דברים שהוא גם לא יודע וזה קשה לי.
״אני לא כועסת עלייך תיאו...אני פשוט...הרבה השתנה.
אתה השתנית...אני השתנתי...—״
״אני לא..אני עדיין אותו תיאו.״ לחש בשקט עד שכמעט לא יכולתי לשמוע אותו.
הוא כנראה לא התכוון להגיד את זה בקול רם.
״אני רוצה שתדעי שאני...יודע גם לגבי הכסף. אימי האשימה אותך שגנבת ממני..—״ המשיך וקטעתי אותו.
״ואתה האמנת לה?״
״לא. אני נשבע שלא האמנתי לה לרגע. זה לא הגיוני.״
״אני אפילו לא ידעתי איך לתפעל חשבון בנק. שלא נדבר על למשוך כסף. וחוץ מזה, לא השתמשתי בו בכלל.״
״מה? אז איך טסת?״
״עם כסף שחסכתי מילדות. השתמשתי בו כדי לממן את הטיסה ודברים חיוניים.״
״וואו. מאיזה גיל חסכת שזה הספיק לך?״
״מדמי כיס שקיבלתי מאימי ומסבתא שלי. אבל הרוב מעבודות שאני עבדתי בהן בגילאי העשרה.״
״מרשים.״ אמר בפליאה.
״תיאו, אני זוכרת את הדרך לאחוזה. וזאת לא הדרך בדיו—״
כשראיתי בית ענק בעל שלוש קומות נקטעו דבריי.
לא הגיוני.
״אה..כן בשנה הזאת הבית די השתנה. עברנו לאחוזה גדולה יותר.״ אמר במבוכה.
״זאת לא אחוזה תיאו. זה..זה ארמון.״ הוא צחק למשפטי.
הבית הקודם היה גם הוא גדול.
אבל זה יותר.
הרבה יותר.
כשנכנסנו אל האחוזה, ראיתי שלל עובדי בית מסתובבים.
זה לא כמו פעם שהיו רק שניים.
זאת לא אימי, זאת לא לינה, ולא אני.
הם היו כמו נמלים.
״אה..אסייה, בואי אני אקח אותך ללינה.״ אמר ונכנסנו לתוך חדר גדול, וראיתי את לינה יושבת שם על כורסא וקוראת ספר.
היא התבגרה והשתנתה.
היא נראית הרבה פחות נמרצת.
הרבה פחות אנרגתית.
חולה.
כי היא באמת חולה.
היא גוססת.
״לינה..״ לחשתי בדמעות והיא הסתובבה כלפיי. נדהמה לראות אותי.
כאב לי כשראיתי כשצינור הזנה מחובר לאפה.
״א..אסייה? אוי אלוהים! את באמת כאן!״ היא קמה מייד וחיבקה אותי.
״אוי ילדה שלי, כמה התגעגעתי אלייך. היית חסרה לי.״
״גם אני. אני מצטערת שעזבתי אותך ככה זה—״
״אסייה, הכול בסדר. העיקר שאת כאן עכשיו. זה מה שחשוב.״ אמרה וקטעה את דבריי.
״אז תספרי לי. איך הסתדרת בח״ול?״ שאלה ואז הסתכלתי על תיאו.
הוא רצה לדעת.
הוא נראה כאילו הוא צמא לקבל כל דבר שיוכל ממני.
לדעת כל פרט הכי שולי.
״אה..היה..טוב, בהתחלה שהיתי במלון, ואז חיפשתי עבודה.
ואני עובדת עכשיו בתור מזכירה, ובעצם אני כאן לתקופה של כמה חודשים או כמה שבועות. עדיין לא ידוע.״
״וואו. נשמע שממש הצלחת..״ אמרה בשקט.
״אני אשאיר אתכן לבד.״ תיאו קם ויצא מהחדר.
״אסייה...אני רוצה לדבר איתך על משהו..״ לינה נהייתה רצינית פתאום.
״בטח.״ עניתי.
״טוב...אני מניחה שתיאו סיפר לך..אין לי הרבה זמן..ואני רוצה לדעת שאת תהיי במקום טוב ויהיה לך בן-זוג טוב וחיים שראויים לך. אז רציתי לבקש ממך..תחזרי לתיאו.״
״לינה..אני לא יכולה. אני..אני לא מרגישה מוכנה.״
״אסייה, אני יודעת שתיאו אמר לך מילים נוראיות לפני שעזבת.
אבל עכשיו הוא יודע את האמת. נודע לו רק היום..אחרי שאתמול גילו שלא נותר לי הרבה. ואז את חזרת..הוא שבור מזה אסייה.
כואב לו לדעת שאת הלכת בשביל להגן עליו.״
״אבל את אפילו לא סיפרת לו על לאה. שהיא בעצם לא אימו. למה לינה?״ שאלתי.
״הוא היה כאוב מספיק אסייה. לא יכולתי להעמיס עליו עוד.
וחוץ מזה, אני בטוחה שלך הוא יאמין יותר.״
״אני צריכה הוכחות..הוא לא יאמין לי ככה.״
״הוא יאמין לכל דבר שתאמרי. גם אם זו טעות מחקרית. הוא יאמין לך.״
״אני כרגע לא יכולה להיות איתו. לאה בכלל יודעת שאני כאן?״ שאלתי.
״לא. היא בחופשה כרגע לכמה זמן. אני לא יודעת בדיוק לכמה זמן, אבל היא לא אמורה לחזור בימים הקרובים ככה שלא תיתקלי בה בזמן הקרוב.״
זה טוב.
״המקום בהחלט השתנה..הבית הזה יותר יפה.״ אמרתי ולינה הביטה אליי בעצב.
״את..גם השתנית.״
אאוץ׳.
״אני לא..אני עדיין אותה אסייה. אומנם קצת יותר חזקה אבל עדיין אני..״
״אסייה, אמרתי את זה בקטע טוב. הלבוש שלך השתנה גם..את נהיית יותר מטופחת והתייפת.״
״זה? זה רק בגלל העבודה ובגלל שאני בסביבת אנשים יפים כל היום אז אני צריכה להיראות רשמית. עדיין לא וויתרתי על השמלות. הן נוחות. אבל אני מסכימה, אני יותר לא מזניחה את עצמי.״
״יופי. מעולה. אסייה..את בכלל עדיין אוהבת את תיאו? אחרי כל מה שקרה?״
״הלכתי כי היה אכפת לי ממנו ואהבתי.״
״ועכשיו? יש איזו דרך כלשהי שאת אוהבת אותו?״
״הדרכים לאהוב את תיאו רבות. ואני..עדיין..אוהבת אותו בכל הדרכים. אבל כרגע..הכי בטוח זה מרחוק. בשבילי, בשבילו.
עד שאנחנו נבין איך אנחנו מתקדמים מכאן ואם זה עדיין מתאים.״
״אסייה..סיפרתי לתיאו למרות שהשבעת אותי בשביל שתחזרו. אני רוצה להיות רגועה כי אני דואגת לשניכם ואני רוצה שלשניכם יהיה טוב.״
״בסדר..תני לי קצת לעכל שבכלל אני כאן..מעכשיו אני אבוא כל יום ואהיה איתך, בסדר?״ אמרתי והיא החזיקה בידי.
״טוב, אבל תחשבי על זה אסייה.״ אמרה.
״כדי שאלך, כבר מאוחר ואני צריכה להגיע גם למלון.
אני אראה אותך מחר אם אוכל, בסדר?״ שאלתי את לינה והיא חיבקה אותי ולחשה לי באוזן.
״תחשבי טוב.״
״אה..כן באמת כבר מאוחר. אסייה, את רוצה שאני אקח אותך למלון?..״ תיאו שאל.
״זה בסדר, אני יכולה להסתדר לבד. אני אזמין מונית מכאן.״
תיאו:
״בסדר, אז בואי נחכה בחוץ, אני אזמין לך מונית.״ אמרתי לאסייה ויצאנו מחדרה של לינה.
היא לא הייתה נראית נסערת.
האם היא קיבלה את זה בקלות?
או שהיא מדחיקה את זה ברמה קיצונית?
ההבעה שעל פניה לא מאפשרת לי לראות שום דבר.
או להסיק על מה הן דיברו.
״הו, מר תיאו, לקרוא לאחד הנהגים שיבוא להסיע אותך?״  אודט, זאת שאחראית על כך העובדים והעובדות בבית שאלה אותי.
״אין צורך. רק תגידי להם שיכינו לי את האוטו שלי.״ אמרתי והיא הלכה.
״אתה נוסע לאיפשהו?״ אסייה שאלה.
״ממ..נראה כבר. תלוי אם מישהו ממש יודע למי להקשיב ולעשות את הדבר הנכון.״ יצאנו מחוץ לאחוזה.
״אז..את עושה משהו מחר בערב?״ שאלתי.
״אני לא יודעת. עדיין לא קיבלתי סידור עבודה של מחר.״
״ומחרותיים?״ שאלתי.
״יש את האירוע פתיחה של הסניף החדש בעבודה. ככה שאני גם לא פנויה.״
״וואו. את ממש עסוקה.״
״בהחלט.״ ענתה ואז המונית הגיעה.
״טוב היה..נחמד לראות אותך אבל כדי שאני אלך—״
״חכי רגע אסייה. תני לי רגע לעשות תחקיר קטן.״ קטעתי אותה והתקדמתי לעבר הנהג שפתח לי את החלון.
״במה אוכל לעזור לך?״ שאל.
״אתה רואה את הבחורה שמאחורי?״ שאלתי והוא הנהן.
״יופי, קח כסף, תסיע אותה עד קצה הרחוב ואז תעצור ותגיד שיש לך פנצ׳ר. מובן?״ אמרתי בקול מאיים והנהג הנהן.
יופי.
הוא יודע להקשיב.
״טוב, תיאו אני יכולה להיכנס כבר למונית?״ אסייה שאלה.
״כן בטח.״ אמרתי והיא נכנסה.
הנהג התחיל לנסוע ישר ואז עצר.
3...
2...
1...
״מה קרה?״ שאלתי כשאסייה חזרה לכיוון האחוזה.
״טוב, יש לו פנצ׳ר.״ אמרה והתאפקתי שלא לצחוק.
״תראי מה זה..האוטו שלי בדיוק הגיע. רוצה שאקח אותך?״ שאלתי והצבעתי על האוטו שלי שבדיוק הגיע מהחניון של האחוזה.
״טוב בסדר, אין לי ברירה אלא לבוא איתך.״
״וואו. אני אשתדל לא להיפגע. את אומרת את זה כאילו זה דבר נוראי לנסוע איתי.״
״לא..ממש לא. פשוט לא רציתי להטריח אותך. וחוץ מזה, אתה צריך לנסוע לאיזה מקום לא?״
״מצחיק, אבל את לא טרחה בשבילי. והמקום היחידי שאני צריך לנסוע זה למלון שלך לקחת אותך.״
״רגע, אבל איך ידעת שבסוף תצטרך אתה לקחת—״
״ככה או ככה הייתי נוסע איתך או מאחורייך. אז כדי לך פשוט לעלות לאוטו אם את רוצה להגיע למלון שלך כמה שיותר מהר.״