החלק שלי בך

פרק 30

אסייה:
לוסי כבר הלכה לעבודה, כי מסתבר שהיא פיספסה ישיבה חשובה שהיא הייתה אמורה להשתתף בה.
אני נשארתי כאן באחוזה והלכתי לחדרה של לינה.
״מישהי כאן לא אחראית.״ חייכה כשראתה אותי נכנסת.
״לא אשמתי.״ עניתי לה בחיוך.
״אה-אה. יש לך מזל שתיאו היה שם.״
״ראית איזה מזל יש לי?״ שתינו צחקנו.
״באמת מזל גדול. אז איך היה חוץ מזה?״ שאלה.
״ממ..בסדר. היה די בסדר.״ עניתי והתיישבתי לידה.
״הו אסייה, חכי רגע יש לי משהו להביא לך.״ אמרה וקמה.
״תשבי, תגידי לי מה זה אני אלך ואביא.״
״לא לא אסייה, אני רוצה ללכת להביא את זה.״ התעקשה.
זה הקטע של לינה, היא ידעה להתעקש, ולשכנע.
והכול היא עשתה בחיוך.
כשראיתי שלקח לה זמן, הלכתי לעבר שולחן קטן ועליו יש מחשב, ולידו ספריה קטנה. סתם בשביל להסתכל.
ללינה יש כל מיני דברים יפים, מזכרות וכאלה.
ראיתי אפילו קופסא נוצצת קטנה שאי אפשר לא לפתוח אותה.
להפתעתי, הקופסא הייתה ריקה. מלבד דיסק און קי קטן.
ממתי יש ללינה דברים כאלו?
אפילו טלפון בקושי יש לה.
פתחתי את המחשב, וחיברתי את הדיסק און קי.
תמונות וסרטונים של תינוקת קטנה החלו להופיעה.
אחר כך, ילדה קטנה, בת שלוש התחילה להופיע בסרטונים שם.
לא. זה לא יכול להיות.
זאת אני.
אני התינוקת הזאת.
״אסייה, תגידי אימא.״ אימי אמרה לי שם.
״אימא, אימא!״ אני הקטנה צחקה שם.
״מריה! איפה היא לעזאזל?״ קולו של אבי בקע משם ובחילה עלתה בי.
״לינה, אני אדבר איתך אחר כך. אסייה, תתחבאי, בואי לכאן!״
נגמר הוידיאו והתחיל עוד אחד עוד הפעם.
הפעם רק אימי הופיעה שם.
״לינה, אחותי, אסייה בסדר. הבת שלך בסדר. אני שומרת עליה כמה שאני יכולה. בבקשה לינה, אחותי, בואי תקחי את הבת
שלך—״ עצרתי את הוידיאו ונעמדתי במקום.
לא. זה לא יכול להיות.
אחותי?
הבת שלך?
אימי ולינה הן בעצם אחיות?
אני...הבת של לינה בכלל?
היא נתנה לי להמשיך לחיות שם למרות שידעה מה אני עוברת?
ראייתי הפכה למטושטשת מרוב הדמעות והשאלות הכואבות.
בדיוק לינה חזרה ושמטה מידיה קופסא קטנה כשראתה על מה גני מסתכלת.
״אסייה—״ קראה מייד אך קטעתי אותה.
היא המשיכה להתקרב אליי אך התרחקתי.
״זה נכון? את...את האימא האמיתית שלי? את אחותה של מי שחשבתי..שהיא אימי?..״ שאלתי בכאב ובקול חנוק, והיא בעצמה החלה לבכות.
״אסייה...לא ידעתי מה את עברת..—״
״את שקרנית! אימא שלי—מוריה..אמרה את זה בעצמה! היא התחננה אלייך שתיקחי אותי!״ צעקתי בבכי.
״את ידעת! איך יכולת?״ המשכתי.
״אסייה, אני מצטע—״
״שלא תעזי...אל תגידי את זה...את לא אימא שלי ואני לא...הבת שלך..אין בנינו שום קשר..״ מלמלתי ויצאתי מהחדר.
״אסייה..אסייה אל תלכי..!״ היא קראה מאחורי אך אני הלכתי כבר.
לא יכולתי שלא להיתקל במבטים המוזרים שנעצו בי עובדות הבית.
אני יכולה להבין אותן.
גם אני הייתי מגיבה ככה.
הלכתי לחדר שבו ישנתי והתחלתי לאסוף את חפציי.
אין לי מה לעשות פה יותר.
תיאו:
רצתי לכיוון אסייה כשאודט, דיווחה לי שהיא עוזבת.
היא מלפני רגע הייתה עם לינה.
או שרגע.
יכול להיות לינה סיפרה לה? בלעדיי?
״אסייה!..חכי רגע, למה את הולכת?״ שאלתי כשהגעתי אליה.
״אין לי מה לעשות פה. הייתי כאן רק בגלל טוּב הלב שלך. ואני גם לא הולכת לחזור לפה. אז דרך צלחה, תיאו.״ אמרה בדמעות ובאה ללכת.
״מה קרה?״ שאלתי.
״מה קרה? גיליתי שהכול החיים שלי סבלתי לחינם! שאני סוחבת עד היום טראומות וסיוטים שיכלו להימנע! שעד היום קראתי למישהי אימא שהיא לא באמת אימא שלי. זה מה שקרה תיאו.״
״היא..סיפרה לך?״ שאלתי.
״לא תיאו ראיתי סירטון בדיסק—רגע, מה זאת אומרת סיפרה לי? אתה ידעת מזה?..״ ראיתי איך המבט שלה נשבר עוד יותר.
״אלוהים..כמה זמן?״ שאלה כשהבינה שידעתי.
שנה.
שנה וקצת.
מאז שהייתה מאושפזת בבית החולים.
״מאז..שהיית מאושפזת..״ לחשתי בבושה.
הרגשתי בושה.
בשבילי ובשביל לינה.
״למה לא סיפרת לי? למה? למה לא סיפרתם לי?״ שאלה בבכי.
״אני—״
״מר תיאו! גברת לינה התמוטטה בחדרה!״ לורי, אחת העובדות קטעה את דבריי.
״מה?״ אני ואסייה ענינו ביחד, היא רצה לפני לשם.
לא אלוהים לא.
זה לא מה שחסר לנו עכשיו.
״לינה..קומי..קומי..קדימה קומי..״ אסייה כרעה מעליה בזמן ששכבה על הריצפה.
״לינה...אני מצטערת שככה התפרצתי...״ אסייה מיררה בבכי.
״תירגעי..אסייה היא תהיה בסדר.״ החזקתי בכתפיה.
תחת הלחץ אני לא יודע מה יהיה.
אני לא יודע אם היא תהיה בסדר.
״תזמינו אמבולנס. בדחיפות!״ צעקתי באוויר ואחת העובדות הלכה להזמין.
״לינה...״
״אסייה אני מבטיח שהכול יהיה בסדר.״
״זאת אשמתי..״ אסייה לחשה.
״לא זה לא באשמתך, אני מבטיח לך.״ בדיוק הגיע האמבולנס והפרמדיקים השכיבו את לינה על אלונקה.
״לכי איתה באמבולנס, אני אבוא באוטו.״ אמרתי לאסייה.
בשניות כל העצבים שלה ירדו.
״אסייה? את איתי?״ הערתי אותה ממחשבותיה.
״אה? כן..בסדר..״ מלמלה.
היא לא איתי.
״בואי.״ הרמתי אותה בשניות בזרועותיי והיא הופתעה.
״תיאו? מה אתה לעזאזל עושה?״ שאלה בהפתעה וניסתה להילחם בי בשביל לרדת.
״אז את מקללת..נחמד לדעת. ״ צחקתי.
״לא ברצינות תיאו, תוריד אותי! זה לא מצחיק.״
״אני חושב שכן.״
״תיאו..״ עצרתי והבטתי בעיניה הכחולות.
והזמן עצר מלכת.
יש בהן סערה, סופה.
סופה משתוללת.
הסופה שלי.
היה בהן גם עצב כבד.
רציתי להעלים, את הכול. את כל הצער, והרוע מהעולם לטובתה.
מהעולם שלה.
״אה...״ אסייה לחשה ומייד הורדתי אותה.
״אני אלך איתה...״ לחשה והתרחקה ממני במהרה וניגבה דמעה.
שוב מתרחקת.
שוב אותה התחלה.
אסייה:
״מר תיאו..אין לה הרבה...כדי שתבואו ותיפרדו מגברת לינה.״ אמר הרופא ברגע שהגענו לבית החולים.
זה ריסק אותי.
בגללי.
היא התמוטטה בגללי.
אני אשמה.
״זה בגללי..״ לחשתי והתיישבתי על הכיסא הקרוב.
הרבה קרה היום.
״לא, אסייה, אני נשבע לך שזה לא בגללך.״ תיאו התיישב לידי.
״עד שגיליתי שאימא שלי בחיים מסתבר, אני הרגתי אותה.״ עיניי שורפות ומלאות בדמעות שלא יוצאות.
״אסייה זאת לא אשמתך.״
״כן זה כן תיאו. כל מה שאמרתי—״
״זאת לא אשמתך.״
״תיאו...תפסיק...״
״לא, אסייה. אני צריך שתביני שאת לא אשמה.״ אמר בחדות והחזיק בידיי.
לרגע הכול נעלם. אבל רק לרגע.
״אבל אני כאן.״
״לא את לא. אני מבטיח לך,סופה.״
סופה.
השם הזה.
״תודה...״ לחשתי בחרטה עמוקה.
״הכול בשבילך. ואת לא צריכה להודות לי.״ חקר אותי בעיניו.
הרגשתי שכאילו המשקל של מבטו כבד עליי.
״אתם יכולים להיכנס אליה עכשיו..״ הרופא חזר ועצר את רגע השתיקה שהתרחשה.
כשנכנסנו לחדר, היא ביקשה מתיאו שיתקרב אליה.
״תיאו...תמיד היית בשבילי כמו בן, וראיתי, למרות כל מה שאימך עשתה וכל מה שקרה, אתה עדיין עומד על שלך. תמשיך ככה.״
ואז הוא חיבק אותה והיא לחשה לו משהו באוזן שלא יכולתי לשמוע. הוא הנהן בראשו בנוקשות והתרחק ממנה.
״אסייה..״ עכשיו היא פנתה אליי.