החלק שלי בך

פרק 14

אסייה:
ביום למחרת הלכתי לחנות הפרחים הקרובה.
סתם כדי לקנות פרחים לחדר שלי, משהו שבדרך כלל אני עושה כל סוף שבוע עם לינה, אך הפעם בעלה מאושפז בבית חולים ככה שהיא לא יכלה לבוא.
אבל אני לא לבד.
אני יודעת שיש שומרים סביבי. בכל מקום.
גם אם אני לא רואה אותם, אני מרגישה אותם, ככה שאני גם מרגישה מאוד בטוחה אבל מאוד לא בנוח גם..
״הו שלום אסייה.״ הדר, המוכרת אמרה בחיוך.
שיערה הבלונדיני היה בפקעת מרושלת ועיניה נצצו.
״שוב זר גיבסניות? או אולי הפעם סיגליות? או אולי הפעם ורדים..״ אמרה וצחקתי.
״תודה הדר, אבל אני אקח זר קטן של גיבסניות.״
״כמו שחשבתי. יש שם זר מוכן בשבילך האמת. את מוזמנת לקחת אותו.״ אמרה בחיוך.
״הנה, זה מספיק?״
״כן בהחלט, הסכום המדויק. תגידי יש מצב את יכולה לעשות לי טובה קטנה?״ שאלה.
״אה..כן, בטח.״
״אני חייבת שנייה לעשות משהו קטן..יש מצב את שנייה שמה עין על החנות?״ שאלה.
״כן, לכי תעשי את מה שאת צריכה.״
״תודה אסייה!״ אמרה והלכה. המשכתי בינתיים להסתכל על עוד פרחים, עד שדמות הופיעה מאחורי.
״אסייה.״ עמית צץ מאחורי וקרא לי.
״מה לא ברור? תעזוב אותי כבר!״
״הייתי ממליץ לך לא לא לצעוק. עכשיו, את צריכה להחליט ילדונת. או שאת עכשיו באה איתי או שאני הולך לדווח על תיאו לרשויות.״ עמית איים.
״וואו איזה איום.״ אמרתי בזילזול.
״זה לא מצחיק אסייה. הוא יכול להסתבך, ואז לא תראי אותו יותר ויאשימו אותך. ואז לא יהיה לך איפה להיות וכולי. את תישארי לבד וגם אותי לא יהיה לך.״ אמר בזעם וברצינות.
״אז תבואי איתי.״ חזר בשנית.
אני לא יכולה לבוא איתו. אבל אני לא יכולה לאבד גם את תיאו.
ואני גם לא יכולה להיות אנוכית מידי כדי לחשוב שתיאו יסתדר.
״ככה או ככה אני אקח אותך. או שאת באה איתי ככה או שאחטוף אותך בכוח ואתלונן עליו.״
״בסדר..אני אבוא איתך.״ אמרתי בזעם ובלית ברירה.
״לא אבל לא ככה. אני רוצה שנשלח לו סירטון שלך אומרת את זה שאת באה איתי.״ אמר.
לא. אני לא יכולה לפגוע ככה בתיאו.
אם הוא לא יבין..הוא אמר לי, הוא אמר לי שהוא צריך אותי כאן.
״בסדר.״ אמרתי והוא הפעיל את המצלמה.
תיאו:
מה אני אגיד? סך הכול יום מוצלח בעבודה.
גם באירגון, וגם בחברת יהלומים.
עד שהופתעתי לגלות שקיבלתי הודעה מאסייה, שזה לא אופייני.
זה סירטון.
פתחתי אותו ונדהמתי לגלות מה היה שם.
״זאת החנות הפרחים האהובה עליי..״ מלמלה והסתכלה לעבר החנות.
״הוידיאו פועל אסייה.״ זיהיתי את קולו של מי שדיבר.
עמית.
״תיאו, החלטתי סופית שהכי טוב שאלך עם עמית. לטובתך ולטובתי.״ אמרה וכיוונה זר פרחים לעבר המצלמה שיכולתי בוודאות לראות את הלוגו.
״אז אל תבוא אחרי כי אני לא מעוניינת שתבוא. אז תעזוב אותי בשקט.״ רגע מה?
לעזאזל.
אספתי את חפציי ונסעתי במהרה לאותה חנות פרחים.
היה לי מאוד מוזר שלא קיבלתי עד עכשיו דיווח מהמאבטחים הסמויים ששכרתי שיגנו על אסייה בכל מחיר.
אני צריך למצוא כאלו יותר אמינים, בדרגת שיא. כזאת שאין עדיין אצלי, מסתבר.
הגעתי במהרה לחנות הפרחים.
״הו מר תיאו-״ אסייה כבר לא שם. היא נעלמה כלא הייתה.
״אני צריך את הצילומי האבטחה שלך מהחצי שעה האחרונה.״ ניגשתי ישר לעניין ואז היא לקחה אותי לעבר המחשב שלה.
״תן לי שנייה להניח את הפרחים במים לפני שאנחנו נוסעים..״ אסייה צעקה לעמית, שכרגע יצא מהיציאה האחורית וחיכה לה.
״תיאו, אם אתה רואה את זה, זה מעולה. הבנת את הרמז.
לגבי הסירטון- אני לא מתכוונת לשום מילה ממה שאמרתי שם, ונאלצתי לצאת ולצעוק למאבטחים הסמויים שאני בסדר ושאם אני אראה מאבטח אני אחנוק אותו. תרתי משמע. אז אם יתקבל לך דיווח שאני משוגעת אני מצפה שתבין.״ לחשה.
״אסייה!״ צעק שוב.
״כבר מסיימת!״ צעקה לו בחזרה.
״אסביר לך למה עשיתי את זה אחר כך כשתמצא אותי. אני סומכת עליך תיאו ואני רוצה שתדע שאני בסדר לגמרי כרגע. רק תזדרז..בבק-״ וככה הוידיאו נתקע.
״לעזאזל!״ שברתי אגרטל פרחים.
״מר תיאו-״
״אני אעביר לך את הסכום של התשלום על זה.״ אמרתי ויצאתי מהחנות במהרה.
התקשרתי מייד לאחראי על צוות האבטחה והנחתי אותו לגייס את כל המאבטחים שהיו אמורים להשגיח על אסייה.
*******
״מר תיאו, אנחנו באמת לא ידענו חשבנו שזאת הייתה פקודה שלך-״
״עדיף לך לסתום! שמעת ממני שיחה? הודעה? משהו? לא, נכון?״
״זאת לא אשמתנו-״
״אתה רוצה למות היום?״ כיוונתי אקדח לראשו.
״ל..לא..מר תיאו..״ אמר ויריתי ברגלו.
״ככה תלמד. עכשיו, עוד מישהו רוצה לחטוף קליע או שאתם מתכוונים לעוף מפה?״ ובנימה זו, כולם עזבו.
משום מה, היה לי מזל שחשבתי על מקרים כאלו מראש ולכן שמתי איתורון בתיק שלה, ככה שלמצוא אותה לא היתה בעיה.
נסעתי לפי הכתובת שהאיתורון נמצא שם על פי הטלפון שלי מהר ככל האפשר.
שאשיג את עמית הזה, הוא ישלם על כך.
אף אחד לא יכול לקחת את אסייה ממני.
אף אחד לא יכול להגיד לה שהיא לא ראויה. כי היא ראויה ליותר ממני.
היא ראויה יותר מכולם.
אסייה:
״מעכשיו את תגורי איתי כאן.״ אמר עמית כשפתח דלת של בית שהזכיר לי את בית ילדותינו.
כשהסתובבתי בבית ראיתי תמונות שלו, עם אבי. שניהם מאושרים. שניהם שמחים.
התמונה הזאת צולמה הרבה לפני שהגעתי לעולם.
לפני שהגעתי, עמית לא סבל ממנו כמו שאני סבלתי ממנו.
הם היו משפחה נורמלית לגמרי וכן, לאבא שלנו היו נטיות לאלכוהול גם לפני שהגעתי.
אבל כשנולדתי, על פי מה שאימי סיפרה לי, אבי לא רצה אותי.
כי לא הייתי מתוכננת.
לא הייתי ה׳בן׳ הנוסף שהוא ציפה לו.
כי פשוט הייתי טעות.
ולכן, כשסיפרתי לעמית מה קרה לי...עם אבי ועם..לא משנה.
זה הרתיע אותו מאוד.
כי הוא רגיל לצפות מהצד ולא לעשות דבר.
ופתאום, המחשבה שהוא יהיה מעורב בזה הרתיעה אותו.
אני זוכרת היטב את המכות שקיבלתי מאבי באותו יום שעמית עזב.
״זה בגללך! זה הכול בגללך!!״
בום. בום. בום.
ראשי נחבט בקיר שוב ושוב.
״הבן שלי..הבן היקר שלי עזב אותי בגללך!!״
בום. בום. בום.
הפעם גבי נחבט על הריצפה.
״למה סיפרת לו לעזאזל?! את לא אמורה לדבר על זה עם אף אחד!!״
טעם מתכתי שוב מילא את פי.
״אסייה? את איתי?״ עמית העיר אותי ממחשבותיי.
״אני שונאת אותך!״ התפרצתי.
״אני שונאת אותך כי אתה לא יודע מה גרמת לי לעבור!״ נחנקתי מבכי.
״אני שונאת אותך כי נטשת אותי לבד! אני שונאת אותך כי אתה לעולם לא תבין את מה שאני עברתי! אתה לא יודע איך זה מרגיש שלא רוצים אותך והורגים אותך מחדש כל יום! אתה לא יודע את זה. ברגע שהלכת מחקתי אותך מהחיים שלי..היית אצלי האח הגדול והמנחם, כי אחרי כל מכה שהייתי חוטפת ממנו, אתה היית מנחם אותי אבל ברגע האמת פשוט עזבת אותי..״ קולי היה חנוק ולא יכולתי לנשום.
״אסייה..״
״תשחרר אותי ותצא לי מהחיים כבר! אני לא רוצה אותך בחיים שלי ובטח שלא בתור אחי. זה לא ברור?!״
״אז לאן תחזרי לאחוזה ההיא? זה לא המקום שלך אסייה, ושנינו יודעים זאת-״
״אין לך זכות לומר לי מה ראוי לי ומה לא! ואתה יודע מה? אתה מוזמן ללכת לרשויות להתלונן כי גם ככה לא יאמינו לך.״
״יש לי את הסירטון שלך אומרת שאת רוצה לעזוב אותו. זה מספיק.״
אוי לא.
״כדי לך לשחרר אותי עכשיו ולא לפנות אליי יותר-״
״אני בסך הכול רוצה הזדמנות שנייה ממך..״ אמר לבסוף.
״טוב, חבל לך, כי פספסת את המועד ממזמן עמית. אני כבר לא אותה ילדה קטנה ותמימה.״
״אז ככה? את רוצה ללכת אליו? לתיאו הזה? בחייך אסייה, את לא יודעת מי הוא-״
״אתה לא יודע מי הוא! הוא יותר טוב ממך זה בטוח. הוא לא נטש אותי.״ הוא ניחם אותי כשסיפרתי לו על מה שכואב לי.
״אז איפה הוא עכשיו אסייה? אני בטוח שהוא האמין לסירטון שלך.״
לא הוא לא.
אלוהים, אני מקווה שלא.
רמזתי שם כל כך הרבה על איפה הייתי ותיאו לא טיפש.
אני מקווה שהוא בדק את מצלמות האבטחה.
הדבר היחידי שאני יודעת זה שאני חייבת לצאת מכאן.