החלק שלי בך

פרק 35

אסייה:
קמתי מהר בשביל ישר להסתכל על תיאו.
הוא נושם. יופי.
״תיאו..אני הולכת לחפש לנו קצת משהו לאכול ולחפש גם קצת קליטה...בסדר?..״ נגעתי בו בעדינות והוא התפתל מכאבים.
״אני...אבוא איתך..״ אמר וניסה לקום אך הוא שוב לא הצליח בגלל הכאב.
״זה בסדר, אני ממש אזהר אני מבטיחה. אף אחד לא יראה אותי.״ אמרתי ונישקתי את מצחו החם.
״ב..בסדר.״ מלמל ויצאתי במהרה ממקום המחבוא.
לפחות פרי או ירק יהיו טובים עכשיו.
לא עבר הרבה זמן ומצאתי שיח של תותים. אספתי מלא ושמתי אותם בתוך חתיכת בד מהחולצה שלי.
שוב יריות נשמעו באוויר, והתחלתי לרוץ ולברוח. ולא שמתי לב ואז נפלתי לתוך בור.
התחמקתי והתרחקתי מהם לפחות.
ניסיתי לטפס כמה פעמים ולא הלך.
לא רציתי לקרוא לתיאו. באמת שלא. כי הוא לא במצב של זה, לעזור לי עכשיו.
אבל קראתי בכל זאת.
״תיאו—״ ואז ראיתי אותו מעליי ומושיט לי את ידו. גם כשהוא לא מרגיש טוב, הוא עדיין כאן.
״עקבת אחרי?״
״הלב שלי לא נתן...לי...משהו הרגיש לי...לא טוב.״ אמר ואז שמעתי צעדים מתקרבים.
״תיאו אבן-חן.״ קראה.
דליילה.
״השארת אותי בהתחלה, בלי האפשרות ללדת ילדים לעולם, מתגרשת ממני ועזבת אותי לבד, וגם לקחת את הנכסים של אבא שלי שגרם לי לישון ברחוב כמה פעמים!״ החלה לצעוק בבכי וכיוונה אל תיאו אקדח.
״דליילה...אל תעשי את זה..הוא ימות.״ התחננתי בפניה בבכי.
״לא אכפת לי! אני...לעזאזל! בהתחלה שלנו אהבתי אותך אתה יודע? אבל אז כבר לא היה לי אכפת כמו שלך לא היה אכפת! לא הייתי חשובה לך! גם כשאיבדתי את האפשרות להיות אימא לא היה אכפת לך.״
״כי לא הייתי...האבא של הילד ההוא....רק אחר כך ניסינו בכל הדרכים ולא עבד..״ תיאו מלמל.
״אני גם את אימא שלי לקחת! לקחת ממני הכול! אני שונאת אותך תיאו, שונאת אותך כל כך!!״ ואז קול יריה קטע את הכול.
כאילו הזמן עצר מלכת.
עיניו של תיאו נפערו ולא זזו.
״תיאו!!״ צרחתי כשהבנתי מה קרה והוא נפל לבור.
״תיאו תישאר איתי...״ הבכי חנק אותי.
״אסייה...״
״אל תדבר. אל תתאמץ.״
״אסייה...אם יקרה לי משהו..״
״לא יקרה כלום!!״
״אני אוהב אותך ותמיד אוהב אותך. אני מצטער.״ אמר ועצם את עיניו.
״תיאו תפתח את העיניים...תיאו!״ ניערתי אותו.
״תיאו תישאר איתי! אתה לא יכול לעזוב אותי ככה!!״
״מישהו...תעזרו לי!״
״אני אהרוג את תיאו.״
זאת לאה. זאת רק היא.
״תיאו..״ שכבתי לידו וליטפתי את פניו. כאילו זאת הפעם האחרונה.
********
כשקמתי תיאו לא היה בסביבתי.
״תיאו?״ התחלתי להסתובב סביב עצמי ולחפש אותו, עדיין הייתי בתוך הבור. והוא לא היה שם.
התחלתי לטפס בכוח, וידיי נפצעו.
״תיאו!״ התחלתי לקרוא אבל אין מענה.
״דליילה? מישהו?״ כבר לא יהיה לי אכפת אם יהיו יריות.
העיקר שאני אדע שאני לא לבד.
אני יודעת שדליילה לא תעזור לי, אבל לפחות לראות או לדעת משהו.
ניסיתי לטפס שוב ותפסתי בחתיכת ברזל שהייתה למעלה.
הצלחתי.
״תיאו איפה אתה?״ התחלתי לצעוק ואין מענה.
אולי אני חולמת? או שאולי אני מתה? או אולי הוא..לא.
אין מצב.
זה לא קרה.
אז איפה יכול להיות בן אדם שהוא לא במצב ללכת?
תיאו:
הרגשתי שמתעסקים לי בפצעים.
שנוגעים בי בגב.
לרגע חשבתי שזאת אסייה, אבל זאת לא יכולה להיות היא.
היא עדינה יותר עם המגע שלה.
״אסייה?״ קראתי ופקחתי את עיניי אך ראיתי שאני בשום מקום.
״הו תיאו, אחי קמת.״ שמעתי את רוי ממלמל בהקלה.
״אתה כאן עם רופא פרטי, אתה תהיה בסדר.״ המשיך והתעצבנתי.
״איפה אסייה?!״ שאלתי בעצבים.
״אל תדאג, שלחתי לשם מישהו להביא אותה.״
״מה זאת אומרת שם? היא תקועה עדיין בבור?״ שאלתי בהלם וקמתי.
״תיאו אני—״
״השארת אותה שם לבד?! אתה אמיתי?!״ התעצבנתי.
״הנה חכה רגע הבחור ששלחתי להביא אותה מתקשר.״ קטע אותי וענה לשיחתו.
״מה זאת אומרת? תחפש טוב.״ אמר.
״לעזאזל איתך!״ ניתק את השיחה בעצבים.
״היא לא שם, נכון?״
״מר תיאו, אתה מחלים, אסור לך לעשות פעולות—״ הרופא אמר ונעצתי את מבטי בו והוא שתק.
״רוי תענה לי!״
״היא...הלכה. אתה יודע לאיפה היא—תיאו! חכה רגע! אתה אחרי פגיעות בגב!״
זין על זה.
כדי מאוד לרוי שאני אמצא אותה בזמן.
מה אכפת לי מהפציעות שלי כשאני לא יודע אם היא בטוחה או לא.
החולצה שלי עדיין מגואלת בדם, וגבי עדיין כואב, אך זה לא מנע ממני להיכנס לאוטו ולהתחיל לנסוע למקום שאני יודע שהיא נמצאת בו, ואם לא-היא תגיע לשם.
לפחות אני מקווה שהפעם אני צודק.
********
נסעתי לגשר, אותו גשר מוכר, אותו גשר שראיתי אותה אחרי שנה.
צדקתי.
היא כאן.
היא עמדה והסתכלה על הנהר שמתחתינו.
״איפה אתה?..״ מלמלה בבכי והגעתי אליה מאחורה וחיבקתי אותה.
״אני כאן. אני כאן.״
״תיאו?..אתה פה? אתה באמת פה?..״ חיוך רחב עלה על פניה והיא חיבקה אותי.
״אני פה אסייה שלי. אני פה סופה. ואני לא עוזב אותך לעולם.״
חיככתי את אפי באפה.
״אבל איך אתה...? ואיך מצאת אותי?..חשבתי שאתה מתת.״
״רוי לקח אותי וטיפל בי. כשקמתי ישר חיפשתי אותך.״
״איך ידעת שאני כאן?״
״אני תמיד יודע איפה הסופה שלי.״ היא שילבה את ידיה בצווארי.
״למה את כל הזמן מסתכלת לגשר הזה?״ שאלתי והיא חייכה.
״לא יודעת, חשבתי אולי לקפוץ לשחייה.״
״אם תקפצי אסייה, אני אתפוס אותך.״
״ואם לא?״ התגרתה בי בכוונה.
״אני אקפוץ איתך. אני אקפוץ אחרייך. אני אתפוס אותך. בסופו של דבר תמיד נהיה שנינו ביחד. לא משנה מה. כי תיאו ואסייה, זה לעולם ועד.״