החלק שלי בך

פרק 31

תיאו:
״כדי שאצא.״ אמרתי אך לינה עצרה בעדי.
״זה בסדר. תישאר.״ אמרה ושלחה לי מבט שלא אשכח את מה שהיא לחשה לי.
״גם אם היא קשה, גם אם היא פגועה, גם אם היא מצולקת וגם אם היא מאתגרת, אל תוותר עליה תיאו. תמשיך תמיד לאהוב אותה ותזכור למה בכלל אתה אוהב אותה.״
אסייה התיישבה לידה בדמעות.
איפה שאני התיישבתי מלפני כמה רגעים.
״לינה...אני מצטערת—״
״לא. אני מצטערת. אני מצטערת שנתתי לך לעבור את כל זה. ואני מצטערת שגילית את זה ככה, זה לא מגיע לך. אני מצטערת שלא הייתי שם בשבילך ולקחתי אותך כשהיית צריכה אותי ויכולתי לקחת. אני מצטערת כל כך ילדתי. ו..רציתי להביא לך את זה.״ לינה הוציאה מכיס שמלתה קופסת קטיפה מעוטרת ויפה והושיטה אותה לאסייה שבדיוק ניגבה את הדמעות.
ידעתי מה זאת הקופסא הזאת.
זאת שרשרת שאני במו ידיי יצרתי. כי לינה ביקשה ממני לעצב לה שרשרת יקרה והבטיחה שתשלם לאט לאט אך אמרתי לה שאין צורך וזאת מתנה.
״מר תיאו, אני יכולה לבקש ממך טובה?״ לינה עצרה אותי בדרכי.
״כן. בטח.״
״טוב אה..אני רוצה שרשרת..מיוחדת כזאת ומעוטרת עם יהלום יקר אך עדין, שמראה על עוצמה אך גם עדינות..תוכל לעצב לי אחת כזאת ואני אשלם לך לאט לאט?..״
הופתעתי מבקשתה.
״כן. ואל תדאגי לגבי תשלום. קבלי את זה כמתנה ממני. רק אני מניח שהשרשרת הזאת מיועדת למישהי מיוחדת?״
״אין לך מושג כמה.״
עכשיו יש לי מושג כמה.
אסייה פתחה את הקופסא ופניה נבהלו ופיה נפער.
השרשרת עצמה הייתה מלאה ביהלומים קטנים שעשויים מיהלומים אמיתיים.
באמצע, יש אבן חן קטנה בצבע ירוק אזמרגד, ואז מתחתיה יש יהלומים קצת יותר גדולים מהיהלומים שבשרשרת עצמה, ובסוף, שוב אבן אזמרגד.
עדינה וחזקה בו זמנית.
וזאת אחת מהשרשראות היקרות ביותר שיצרתי.
״מה את אומרת?..״ לינה שאלה את אסייה כשהביטה בשרשרת.
״היא בשבילי? את בטוחה?״ שאלה.
״היא נוצרה בשבילך.״ עניתי ואסייה הביטה בי וחיוך קטן קרץ לי ממנה.
ואז היא ענדה את השרשרת.
עם כמה שהשרשרת הזאת יפה, אסייה הפכה אותה ליותר.
״היא הולמת אותך ילדתי, היא מראה מי את.״ לינה ליטפה את זרועה ואסייה התחילה לבכות שוב.
״גם שלא ידעתי זאת שאת אימי, תמיד הרגשתי שאת כן. תמיד דאגת לי, כשהייתי באה עם...אחותך..לעבודה אז תמיד דאגת לי שאוכל ולא אתייבש בזמן שישבתי בפינה לבד. שלא אשתעמם ואחשוב על כאביי. ובגלל זה אני מודה לך, אימא.״ דמעותיה של אסייה נפסקו וזה נראה כאילו העולם עצר.
לי זה כאב.
אז להן?
״תודה לך אסייה. תודה על מי שאת. תודה על הזכות להיות אימך..תודה..״ ואז לינה עצמה את עיניה ואסייה הזדעזעה.
״לא..לינה לא..את לא...״ באתי מייד מאחוריה ולקחתי אותה אליי.
״את לא הולכת לי עכשיו! קומי! אימא..״
״אני יודע אסייה, אני יודע..״ חיבקתי אותה בזרועותיי.
״אני צריכה אותך..״
״אני יודע אני נשבע לך שאני יודע בבקשה..״
״אל תעזוב אותי גם אתה כמו כולם..״ לחשה בבכי בזמן שחיבקתי אותה והמשפט הזה הכאיב לי.
״אני לא אעזוב אותך. אני מבטיח.״
אסייה:
הרבה קרה בזמן האחרון.
עוד לא עיכלתי דבר אחד וכבר הדבר הבא קרה.
״אסייה, את יכולה להישאר באחוזה אם את רוצה.״ תיאו אמר בזמן שהוא עצר את הרכב ליד המלון.
״תודה..אבל זה בסדר. וחוץ מזה, לוסי השכירה לי ולה דירה לתקופת השהות שלנו כאן.״ הסברתי.
״את לא צריכה דירה, את יכולה להישאר איתי במקום לשלם סתם כסף.״
אני לא יכולה להישאר איתו.
אני גם ככה מרגישה מספיק צבועה.
״זה באמת בסדר תיאו. אני בסדר, הכול יהיה בסדר—״
״אל תשקרי לי.״ קטע אותי.
״לא לשקר בקשר למה?..״
״אל תשקרי לי שאת בסדר למרות שאת הכי לא. אל תשקרי לי שהכול בסדר בזמן שאת מרגישה שהעולם מתפרק סביבך. אל תשקרי לי, סופה.״
השם הזה מפרק אותי כל פעם מחדש.
זה מזכיר לי אותו, זה מזכיר לי אותנו.
״אני אבוא לקחת אותך מחר אחרי העבודה להלוויה..בסדר?״ המשיך לדבר.
״כן..בסדר.״ עניתי והלכתי לכיוון הכניסה של המלון במהרה.
רק כדי לא להסתכל על עיניו שוב, כי אחרת אתפרק יותר.
״אסייה? מה קורה?״ פתאום רפאל עצר אותי בדרכי למעלית.
״אני בסדר, מה שלומך? צריך משהו?״ שאלתי ורציתי שישחרר אותי כמה שיותר מהר. ״בכית?״ שאל.
לא ממש לא בכיתי כי גיליתי שמישהי שהייתה חשובה לי היא בעצם הייתה אימא שלי והיא בדיוק מתה.
״לא. סתם אני פשוט עייפה.״ שיקרתי.
״ראיתי היית עם מר תיאו...יש בניכם משהו?..״ שאל ונימת קולו הפכה למפחידה. כזאת שלא כדי לי להגיד כן.
״לא. אמרתי לך, עבר משותף. עבדתי אצלו פעם.״
״המשרה אצלי יותר שווה נכון?..״ חייך והניח את ידו על כתפי.
אולי כדי להכריז בעלות.
״אה...אני מניחה שכן..״ התחיל ללטף את כל זרועי ופלאשבקים החלו לעבור בראשי.
״דיי! זה כואב לי!״
״תעזוב אותי!״
קפאתי והתחלתי לרעוד.
״טוב, היה נחמד לראות אותך, נתראה בבוקר.״ אמר והלך והשאיר אותי קפואה.
״סליחה, גברתי את בסדר?״ אחת העובדות פתאום עברה והעירה אותי ממחשבותיי.
״כן. כן, סליחה.״ אמרתי ורצתי למעלית.
תיאו:
אני כבר שעה תקוע בפקק המעצבן הזה.
שעה.
״מה יש?״ שאלתי כשמנהל המלון של אסייה התקשר אליי בדיוק.
״מר תיאו, יש בידי צילומי אבטחה שכנראה יעניינו אותך מאוד.״
נדרכתי.
״מה?״
״קשור לגברת אסייה ולמר בייקרי. אני מעביר לך את הסרטון.״
בייקרי הזה.
מייד קיבלתי את צילומי האבטחה ופתחתי אותם.
רואים את אסייה בדיוק נכנסת ונעמדת ליד המעליות.
ופתאום רפאל מגיע והם מתחילים לדבר על משהו שלא יכולתי לשמוע.
עד כאן הכול בסדר.
עד שהוא התחיל ללטף ולגעת בזרועה.
חתיכת בן זונה.
הרגשתי את הקיפאון של אסייה כאילו אני לידה.
אחר כך הוא הלך והשאיר אותה שם לבד. לעמוד.
היא עמדה ככה כמה דקות עד שעובדת ניגשה אליה. לעזאזל. הוא ישלם על זה.
הסתובבתי מייד בחזרה לכיוון המלון של אסייה והתקשרתי ללוסי.
״תיאו?״ היא ענתה בהפתעה.
״אסייה הגיעה?״ לא בזבזתי זמן או מילים, ניגשתי ישר לעניין.
״היא הייתה אמורה לבוא?״ שאלה.
״לא הבנתי, אתן לא ביחד באוטו החדר?״
״אנחנו חדר ליד חדר, אבל בדרך כלל היא עוברת דרכי. ולא שמעתי דלת נפתחת או משהו.״
לוסי הזאת מדאיגה אותי.
״את יכולה ללכת לבדוק מה קורה איתה או משהו?״ שאלתי.
״אה..לא תיאו, אני פה בדיוק באמצע משהו.״
לעזאזל.
״בסדר. לא משנה.״ ניתקתי וטסתי לתוך המלון.
כשאני אתפוס את רפאל הזה הוא גמור.
המעליות היו איטיות מידי עד שהגיעו לקומה של אסייה.
וכשהגעתי, רצתי לכיוון החדר שלה.
רציתי לדפוק, אבל אולי היא ישנה. גם ככה קרה היום הרבה.
אני מת שהיא תהיה כבר לידי.
הדאגה גברה על המחשבה אז פשוט דפקתי.
אבל כשנפתחה הדלת, התחרטתי קצת. אבל רק קצת.
״תיאו?..מה אתה עושה פה?..״ אסייה שאלה בקול עייף וישנוני.
היא לבשה פוטר ענק ומכנסיים קצרים.
״דאגתי לך.״
״דאגת לי?..רק מלפני שעה וחצי או שעתיים הורדת אותי כאן.״
אני פשוט סתם רוצה לראות אותך.
״כן אבל אז ציפור קטנה לחשה לי שקרה משהו. רוצה לספר לי?״
״תיאו..אני לא מבינה על מה אתה מדבר. אבל בוא כנס לפחות, לא נעים לי שאנחנו עומדים ככה במסדרון.״
״טוב, אז אחרי שנכנסנו, רוצה לספר לי?..״ אמרתי לאחר שהתיישבנו על שני כיסאות שיש ליד שולחן קטן בחדרה.
״לא קרה כלום..לא שאני זוכרת עכשיו״
״אסייה, ככה או ככה אני יודע. למה נתת לו לגעת בך ככה?״
״זה רגיל, תיאו הכול בסדר גם באירוע זה היה לא שמת לב?״
שמתי לב, אבל הרגעתי את עצמי בשבילך.
״שמתי לב. אבל באירוע הורדת אותו ממך. עכשיו לא.״
״למה זה משנה?..״ פיהקה.
לרגע חשבתי להניח לה. אבל אני לא מוכן לשתוק על מקרים כאלו.
״כי את שלי.״