תפוז מכני

פרק 1

״תפסיקי להיות זועפת כל הזמן! זה יעשה לך קמטים!!!״
אימא שלי. האישה הזאת אם אפשר בכלל לקרוא לה אימא.. היא פשןט אכזרית.
ורני פתטית.
״אני לא מבינה למה אני צריכה לוותר על החיים שלי פה! כי את הלכת והתאהבת!״ אני מעוצבנת, אני יושבת כרגע בנמל תעופה לוטון, הודיעו לנו שיש עיכוב בטיסה של שעתיים.
גם כן אל על והטיסות המחורבנות שלהם.
אני מתייאשת ושמה את האוזניות שלי.
מתקתקת ברגלי..
שמתי שיר של פלורי..
״תמר די! בבקשה דברי איתי״ אימא שלי מנתקת לי את האוזניות מהאוזניים ולוקחת את הטלפון
״רני לא מבינה מב את רוצה שאני אגיד לך?? לברך אותך? לומר תודה שאת מנתקת אותי מהחברים שלי? מהלימודים שלי? מהחיים שלי פה!״
פניה מתעקלת, אני יודעת שפגעתי בה..
אימא שלי היא בלונדינית עם עיניים כחולות...
ואני יודעת שהיא ויתרה על הרבה בשבילי.. על לצאת עם גברים מאז שנולדתי על מנת לא לפגוע בי, והכי חשוב? היא ויתרה על עצמה כדי לפרנס אותי. ואת השטויות האמנותיות שלי.
כן אני מציירת גם..
אם זה לקחת אותי לחוגים, או לקנות לי חומרים חדשים... אימא שלי השקיעה בי בטירוף. ואני מרגישה ממש כלבה שאני עושה לה את זה.
אני פשוט שונאת את זה.
זולגת לה דמעה מהעיניים, ואני יודעת שאני פשןט מחורבנת.
״אימא...״
אבל היא רצה לשירותים..
אוף. די.
ניסיתי הכל, בשבוע הזה שהוא הציע לה נישואים ולעבור לגור איתו.
פאקינג כל טריק בספר, שזה מהר מדי, לעורר בה ספקות, הכל.
אפילו נכנעתי וקיוויתי שהאדון יסכים לעבור לגור פה.. אבל לא.
אימא שלי לבסוף התרצתה והסכימה לעבור לגור איתו.. מבלי לשאול אותי בכלל.
היא פשןט התייחסה אליי כמו תיק שמעמיסים בנמל. ואני יודעת שאני נשמעת מוגזמת, וקוטרעת ואולי מפונקת.
אוף, אני כל כך מתגעגעת לקייט, לבן בן הזוג שלי.
גם כן התום גולדמן הזה, מי הוא בכלל? אני שונאת אותו.. למרות שאני ממש לא.
הןא כל כך נחמד ומתחשב, ונוצצות לו העיניים כשהוא מתסכל על אימא שלי.
הסיבה היחידה שהסכמתי לכל השיט הזה, כי ראיתי לראשונה שאימא שלי חזרה מישראל, אז לפני כמה חודשים.. היא נראתה מחויכת, שמחה, רגועה.
חזר לה הניצוץ בעיניים, הצחוק, החשק לחיות שוב.
אימא שלי תמיד הייתה אישה שקטה, שנראה שהדבר היחיד שעניין אותה הייתי אני.
ואמי באמת באמת באמת שמחה ורוצה שהיא תהיה מאושרת. אבל לא ככה.. אוף אני כזאת אנוכית.
״אימא סליחה.. באמת לא התכוונתי ככה״ אני אומרת לה שהיא חוזרת.. עיניה מיובשות בלי שום זכר לדמעה שזלגה מעיניה לפני כמה רגעים.
״תמר, תני לזה הזדמנות. זה יכולה להיות הזדמנות חדשה בשבילך, להכיר אנשים חדשים, להכיר את הארץ שלך...
ואת יודעת? בישראל יש בית הספר לאומנויות בין הטובין בעולם-בצלאל.
תמר זו הזדמנות חדשה עבורנו, להמשיל הלאה ולא להיות תקועים בעבר.
אני סוף סוף יכולה להעניק לך את החיים שכל כך מגיע לך.״
כן. תום עשיר. טחון בטירוף.
הוא עורך דין שיש לו כמה משרדים משלו בישראל.
והוא אחד המצליחים.
אימא שלי לעולם לא הייתה גולדיגרית, ואני מקווה שהיא גם לא תהפוך לאחת כזאת..
עם כל נשות החברה הגבוהות המחורבנות האלה .
״טוב.. אני מניחה שאני יכולה לתת לזה הזדמנות..״ אני מוציאה את בבריסטול שלי.. ומציירת.. שוקעת, מתמסרת לנגיעה.
לצבע של העיפרון האפור שלי, נוסעת ומפליגה בנופים שלא ראיתי, מקומות שקיימים רק במוחי, בדמיון לשי.
שם אני מפליגה הכי רחוק שיש, מכולם.
״תמרי מה אץ מציירת פה?״ אימא שלי מפריעה לי מהקו מחשבה, את כל כך מוכשרת בזה. אמי תוהה באמת ממי קיבלת את הכישרון..
לא ממני ולא מאבא.״ היא צוחקת, אני באמת תוהה ממי זה.. אף אחד המשפחה שלי לא צייר..
תמיד הייתי שונה מכולם..
כשהייתי בגן בלונדון.. היו כמה בנות שצחקו עליי כי הייתי יהודייה, והם ניסו לחפש סימנים שאני לא מהגזע שלהם..
ונמלטתי מזה דרך הציורים שלי, דרך בבריסטול שמאז שאני זוכרת את עצמי אני סוחבת אותו איתי לכל מקום.
כמו הגהה.. כמו אקדח בשביל שוטר, כמו מים בשביל דולפין, כמו אוויר לנשימה.
זה מה שזה הבלוק ציור עבורי, כמו אוויר לנשימה.
הוא ההגדרה שלי, הבריחה שלי.
הנפש שלי שלמה איתו.. או לפחות ככה אני חושבת.
אני מתחילה לצייר את האישה שנמצאת מולי, היא כל כך שקועה בספר שהיא קוראת וזה לא פלא, גאווה ודעה קדומה.
אחד הספרים האהובים עליי.
יש לי איזה קטע, אני מציירת אנשים ברכבת התחתית ואז נותנת להם את הציור.
קטע שפיתחתי בלונדון כי בית הספר שלי היה די רחוק מהבית אז הייתי מציירת אנשים, קריםי אני יודעת.
תמיד חימם לי את הלב לראות את התגובה שלהם.. מכעס עמוק זה הפך להיות התרשמות עמוקה.
אבל פחות מתחבר לי לצייר גופות של אנשים, פחות עניין אותי.
תמיד הרגשתי שיש משהו לא פתור עם הפנים של אנשים.. הצד הזה שהם מראים ולא מכסים אותו בבגדים.. ובוא חשוף לכולם.
כמו הנשמה שלנו.
הרי לא סתם אומרים שהעיניים זה החלון של הנשמה שלנו..
״נוסעים בטיסת אל על לישראל, נא להגיע לשער 32.״ נשמעת קריאה בכריזה, אימא שלי ממהרת לקחת את כל התיקים שלנו, מעמיסה אותם עליה ותופסת בידי
״תמר בואי מהר שלא נפספס את הטיסה!!!!״ היא ממהרת להגיד לי
אני לבסוך מוציאה את הציור מהבלוק שלי ומוסרת לאישה שציירתי
״את נורא כשרונית, את יודעת?״ אני מהנהנת לה ואומרת תודה בלי קול, כי אימא שלי פשוט גוררת אותי.
ביי לונדון. אני אוהבת אותך נורא ועוד אחזור...
קיבלנו כיסאות בביזנס, פירסט קלאס.
בחיים לא הייתי פה, תמיד חשבתי שזה רק לאנשים טחונים מחורבנים.
פאקינג הגיע מלצר לשאול מב אני רוצה לאכול .
זו טיסה של 5 שעות!!!!
אבל ברצון אני מספקת לו שאני רוצה לאכול המבורגר וציפס ולשתות קולב
אימא שלי לוקחת סלט
אני שמה לב שאימא שלי מחזיקה לי את היד לאורך כל הטיסה..
היא מםחדת?
אני נותנת לה לאחוז את ידי.
״בעוד כמה דקות ננחת בתל אביב, נתבג.
אני מודה לכם שבחרתם לטוס באל על. אנא תחגרו את החגורות הבאיחות שלכם
נרדמתי? וואו לא שמתי לב בכלל.
אני שמה לב שאימא שלי לא עצמה עין אחת כך הטיסה, היא רק הסתכלה עליי.
אם היא לא הייתה אימא שלי הייתי אומרת שהיא קריפית.
אבל היא האישה שאני הכי אוהבת בעולם הזה..
״אימא את בסדר?״ היא לא מגיבה בכלל
״אימא?״ אני נוגעת בפניה, והיא נבהלת
״סליחה תמר, לא שמתי לב.. קרה משהו?״
״לא.. פשוט נוחתים ונראה לי שהדיילות מחכות שנצא מהמטוס...״ אני מחווה לה לצוות שמסתכל עלינו.
נתנו לביזנס לצאת קודם, אחרי הכל אסור שיידבק ריח של עוני מה?
אנחנו עושות ביקורת דרכונים אבל מכיוון שאין לי דרכון ישראלי, אני נתקעת בתור הזה .
אימא שלי לא זזה מצידי, היא מחזיקה לי את היד והיא לא שחררה לאורך כל הנסיעה..
זה מתחיל להפחיד אותי האמת..
יש משהו בישראל?
אני סתם מדמיינת דברים, כרגיל.
מגיע תורי ואחרי זב אנחנו הולכות ישר לאסוף את המזוודות שלנו, או יותר נכון רק את שלי, אימא שלי כבר העבירה את כל הדברים שלה לישראל ביום שהוא הציע לה. ועוד לי היה תקוות מה?
מחכה לנו נהג בחוץ,
״שלום מיס תמר, כל הבית מחכה ומצפה לך״ הבחור לבוש בחליפה עם כובע מוזר, והוא ממהר לקחת את המזוודה שלי והתיקים.
מה? מה?
״היי״ אני אומרת בקלילות ומסתכלת על אימי, והיא מחייכת אליי חיוך מרגיע
הוא מחייך אליי ופותח את הדלת.. הוא מודע לזה שיש לי שני ידיים ואני יותר ממסוגלת לכשות את זה בעצמי?
״איך הייתה הטיסה מיס לאורה?״ הנהג או מה שמו אומר
״בסדר בני. איך הכל בבית?״ בבית.. איך כל כך מהר?
״תום מחכה לך. הוא משתגע כבר שתגיעו..״ היא מחייכת אליי
והוא ממשיך בדרך..
תום הזה הוא סופר חברותי ובוא כבר מתייחס אליי כמו לבת הוא פשוט איש מוזר.
״תמר, רשמתי אותך כבר לבית ספר ממש בקרבת הבית שלנו בתל אביב.
זה בית ספר נורא יוקרתי, ומוניטין טוב.
אני לא רוצה להיראות רע בעיני תום. אז בלי בעיות בסדר
תמי?״
״אעשה כמיטב יכולתי.״ הנהג מסדר את המראה שלו ומסתכל עליה והיא מחזירה לו מבט מהנהן.
קורה פה משהו?? מה הולך???
אני מדמיינת שוב? אלוהים. האינסטינקטים שלי אף פעם לא טועים, הם לא אכזבו אותי עד עכשיו בכלום.
אבל לאן הגעתי איתם.. אני צוחקת לעצמי בלב.
זה סתם עייפות של הטיסה, ואני רוצה מיטה.
אנחנו מגיעים, הבית הוא לבן וגדול, מבחוץ יש מזרקה גדולה
ויש בריכה בצורת עיגול וגקוזי בצד שמאל של הבית
אני נפעמת. מה זה האושר הזה?
זה נראה כאילו הוציאו את זה ישירות מהסרטים.
מאיזה תכנית של בוורלי הילס או וואטאבר שהייתי רואה במשפחת קרש שיאן..
הרכב נעצר, אני יוצאת לבד ולא מחכה לאימא שלי..
היא יוצאת גם ושולחת לי מבט עצבני. למה? מה עשיתי עכשיו?
אני רואה מהמדרגות יוצא גבר מבוגר, עם שיער שחור ועיניים ירוקות, זה תום גולדמן. בעלה לעתיד של אימי ואבי החורג.
״תמר!״ הוא מתקרב קודם לחבק אותי, לא את אימא שלי, אותי.
אני לא מספיקה אפילו לסרב לחיבוקו.. הוא עוטף אותי.
יותר מדי קרבה, זרצ׳וק.
״כל כך חיכיתי לך, המתנתי שתבואי.״ הוא אומר לי כשהוא משחרר אותי..
לי? שטויות. הוא בטח מתכוון לאימא שלי.
אבל לא, הוא מסתכל עליי. כל כך חשוב לו שאימא שלי להיה מרוצה?
ואני מסתכלת אחורה, לאימא שלי מבטה כמבטו.. עיניהם בורקות כשהם מסתכלים עליי.
״אמממ... תודה... אני חושבת״ לא יודעת מה לומר כל כך
״בואי, בואי תראי את החדר שלך. אני לא יודע אם תאהבי אותו או לא... אבל ניסיתי לפי הטעמים שלך ומה שאת אוהבת.
אם תרצי להחליף, כל דבר שלא ייראה לך או לטעמך בחדר נחליף. או אפילו בכלל בבית.
העיקר שתרגישי פה בנוח, זה הבית שלך תמר.״ וואו. לא ציפיתי לזה..
הוא גורר אותי לכניסה.. הבית עצום.
הוא כל כך יפה ואסתטי, ומואר. כן מואר זו המילה..
וואו זה מוזר, כשאני נכנסת והוא גורר אותי למעלה.. יש כאן תמונות לשי כשהייתי ילדה...? אני מסתכלת בצורה מוזרה על אימא שלי..
״תמר אלה רק תמונות שאני שמתי שתרגישי בנוח..״ זה מוזר. אבל אנע מהנהנת לה
יש גם תמונות שלי שאימא שלי צילמה לפני שבוע או שבועיים...
אני מחליטה להניח לזה..והוא מסתכל עליי בלחץ, אני חושבת?
״שנעלה?״ אני אומרת, וזה נראה מספיק כדי להשיב לו את החיוך הבורק שהיה לפני כמה רגעים..
אנחנו עולים למעלה.. יש מנורת שנדליר ענקית זהובה, שלא שמתי לב אליה.
היא ממש יפה וענקית.
הוא מוביל לחדר שנמצא עמוק בפנים,
יש שלט על החדר, החדר של תמר. מתי הם הספיקו??? זה אוכל אותייי
אני נכנסת, הקירות בצבע סגול לבן.. לילך אפילו. צבע משולב של שניהם
המיטה לבנה ומעליה יש את הוילון, כמו בחדר שלי בלונדון.. זה מצחיק אותי.. היא ממק חשבה על הכל.. הכל כדי שיהיה לי נוח.
במדף ספרים יש את כל הספרים שנהגתי לקרוא.. מג׳יין אוסטן שרלוט ברונטה ועד ג׳ון גרישם.
אני נוגעת בהם באצבעי, ומחייכת אחיו.
במרכז החדר יש בלוק ציור, אני מודה לאל שהוא לא חשב לשים לי מחשב או טלוויזיה בחדר.
אני לא אוהבת. בלונדון היה לי וזה היה בלתי נסבל
יש לי מרפסת בחדר, שבה אני יכולה להשקיף על הין שנמצא ממש ליד
ויש לי חדר ארונות וחדר אמבטיה צמודים לחדר שלי.
״נו?? אהבת???״ אין לי מילים
״כן. זה מושלם״
״את לא סתם אומרת את זה?? אפשר להחלי-״
״לא לא באמת. זב מושלם. אני אוהבת הכל פה״ ונראה שהוקל לו
״תמר... זה רק אני את ואימא שלך פה.
אנע רוצה שנהיה משפחה. כולנו ביחד.״ הוא אומר לי ומחזיק את ידי כשאני מתיישבת על המיטה
״אני רוצה לראות את אימא שלי מאושרת. זו הסיבה שהסכמתי לבוא לפה.. אז אם זה מב שזב דורש... נהיה משפחה.״ אני מבטלת את ההתלהבות שלו, אבל זה לא גורם לחיוך שלו להיעלם..
״אין בעיה תמר, אימא שלך מאוד מאושרת איתי... וגם את תהיי כבתי״ בתך החורגת אני רוצה להוסיף. אבל הוא הולך לא לפני שהוא מחייך אליי.
אוף אבא, אין לי אפילו למונה שלך.
אימא אומרת שהבית נשרף וכל התמונות נעלמו... איו לי שום מזכרת ממנו.. איך הוא נראה, איך היה הריח שלו.. שום וכלום.
לפעמים אני חושבת שהכל היה שקר, והוא פשוט לא רצה לקחת אחריות עליי.. והשאיר את אימא שלי.
אבל אימא שלי לא תשקר בעניין כזה.... נכון?
אימא שלי היא האישה הכי טובה בעולם.
ואני מאוד מקווה שתום גולדמן הזה לא יאכזב אותה
נשמעת דפיקה בדלת
״תמר... איך החדר? אהבת? מר תום נורא התעקש שהכל יהיה
מושלם לבואך״ נכנסת מישהי, היא נראית טיפה מבוגרת, בשנות השישים או הקבעים לחייה
״היי... מי את? סליחה אני פשוט לא מכירה אותך״
״אני... אני סב.. אני ענת. אימא של תום״ אני לוחצת את ידה, והיא מכניסה אותי לחיבוק, הם נורא חבקנים פה
אני בינתיים מוציאה מהתיק שלי את הבלוק ציור והיא מציצה
״אפ.. אפשר?״ היא שואלת ומתיישבת לידי
״כן בטח״ אני מושיטה לה את הבלוק ציור שלי
והיא נוגעת בזה,
״וואו.. את גם עושה עם צבעי שמן? ועיפרון?״ זה נראה שהיא מתרשמת, היא עוברת על כל ציור שלי, נוגעת בו, מסתכלת אפילו מעריצה.
״תמר זה כל כך יפה... אני מרגישה שאני רואה את הנשמה שלך בציורים האלה. כל כך הרבה כנות ופשטות.. וקסם.״ וואו.. אני חושבת שזה הביקורת הכי יפה שנתנו לי
״תודה.. אני מנסה..״ אני מחייכת אליה
״גם תומי שלי צייר אז כשהיה בגילך...״ היא ממלמלת.
אני לא חושבת שהיא רצתה לומר אתהשה.. אבל בכל שאת שמעתי
״הוא לא נראה האיפוס...״ אוי.. ״כמובן בלי להעליב״ הי כנותנת בי מבט רציני אבל היא פורצת בצחוק
״כן.. נכון.״ היא מושיטה לי את הבלוק ציור שלי, ואני מניחה אותו על השולחן כתיבה שנמצא ליד החדר.
״בעוד שעה יש ארוחת ערב״ היא מודיעה לי ויוצאת מהחדר, אנע נאנחת ושוכבת על המיטה.
הכל מוזר מדי... אני לא יודעת. מה קורה פה? משהו ממש מוזר.
אני מתקלחת, הכל כל כך יפה. יש כאן את הסבון שאני משתמשת וזה מוזר כי לא הספקתי לפרוק את המזוודה שלי בכלל...
בטח אימא עשתה קניות. בדוק.
אני מתלבשת בטי שירט צהובה עם סקיני גינס גבוה וגרבי בובה בצבע זית.. זו בפיגמה שלי.
ואני ממשיכה לפרוק את המזוודה שלי, שכנראה הגיעה לחדרי כשהייתי במקלחת.
וואו, אין לי בגדים כמעט בהתחשב בעובדה שיש לי חדר ארונות אוף..
״תמר!!!״ אני שומעת צעקה קרובה אליי.. אנע מסינה שזה בוקע מהחדר שלי ואני רצה לשם
״אימא? מה קרה?״ כשהיא רואה אותי היא רצה לחבק אותי
״כל כך פחדתי שקרה לך משהו...״
״אימא מה יכול לקרות? את מתנהגת מוזר מאז שהגענו לפה..״
אני אומרת לה ומלטפת אותה
״אני בסדר גמור פה, באמת. אל תדאגי. תום ואימא שלו היו מקסימים״ אני אומרת לה כדי להרגיע אותה
״ענת הייתה פה?״ אני מהנהנת והיא מחייכת, הם כנראה מסתדרות ממש טוב ביניהן
״תמר אנחנו אוכלים עכשיו..״
״אוקיי אני באה.״ אני באה ויורדת איתה
אנחנו ניגשות לשולחן, או יותר נכון לחדר האוכל ולשולחן הכי גדול שראיתי ..
יש מנורת שנדליר גדולה מעליו.. מאירה את כל בחדר.
בראש השולחן יושב תום ולצידו אימא שלו
אני מתיישבת שני כיסאות רחוק ממנו, כי אני חושבת שאימא שלי תרצה לשבת לצידו אבל אני מופתעת כאשר אימא שלי יושבת לצד ענת והיא מסמנת לי להתיישב לצידו מול ענת.
אבל אני עושה כדבריה.
הוא מרים את ידו ולוחץ עם האגודלים שלו ומיד מעמיסים הל השולחן, לחם שום, מנת פתיחה שאני מאוד אוהבת
ולזניה.. האוכל האהוב עליי
״וואו תודה!״ אני מסתכלת על אימא שלי, והיא מפנה את מבטי אל תום שמביט בי באותה רוך ועדינות של הבוקר.
״תודה תום.״ הוא לוחץ בידי
ואנחנו אוכלים
״תמר, אני מחר ארשום אותך לבית ספר פה בסביבה,
זה בית ספר מצוין ויש בו גם תכנית אמנות שלדעתי נורא תתאים לך״ אימא שלי אומרת ותום וענת נותנים בה מבטים שאני לא מצליחה לפענח אותם.
״טוב״ מוחי נודד לקייט ובן.. מעניין מה איתם? הם מסתגרים?
תמיד הייתה לנו החבורה שלנו..
תום מדי פעם שולח לי מבטים מוזרים, הוא מסתכל עליי בכל כך הרבה רוך, חום, הייתי אומרת אהבה אבל זה מוזר. הוא בכלל לא מכיר אותי..
אבל מה שכן אימא שלי מאוהבת בו כל כך.. היא לא מסםיקה להסתכל עלינו.
ואני מרגישה ממש שמחה בשבילה.
אני מפנה את הצלחת שלי ומתכוונת לעלות בחזרה לחדרי..
״תמר את לא צריכה לעשות את זה, יש פה משרתים שזה עבודתם״ הוא אומר שאני במטבח ורוצה לשטוף את הצלחת
״זה בסדר. זה לא מפריע לי״  הוא נאנח ויוצא מהמטבח
אני יוצאת מהמטבח ואני רואה אותם יושבים בסלון, ענת פרשה לחדרה או לבית שלה.. אני לא באמת יודעת.
והם צוחקים ונהנים.
אני עולה לחדרי ועוצמת את עיניי